אני רואה אנשים שבוכים לגבי הדיכאון שלהם בפומבי ומבקשים עזרה, בתור חלשי אופי מוגזם לדעתכם? או מסכימים?

באופן כללי אני מאוד שופטת אנשים כאלו (גם אם אני אעשה את זה זה יגעיל אותי) ואני לא סובלת שאנשים מנסים לקבל צומי
מצד שני, זו באמת זעקה לעזרה, אז אני משתדלת לתת לה יחס לא מזלזל

חח האנשים שבאמת סובלים הם המחייכים שלא בוכים על הדיכאון שלהם, והם עם הדיכאון הגדול ביותר, ועם העבר שרודף אותם, אבל סבבה

שואל השאלה:
ספציפי מידי אנונימי

הוא יודע מניסיון אנונימי אחר

אדם שסובל באמת, לא יראה כמה הוא סובל. וידבר רק על כמה הוא סובל, תאמין לי. גם אם הוא ידבר טיפה על הסבל שלו, זה יהיה בפרצים רנדומליים (שהוא מחליט לשחרר), ולא באופן רציף.

לא צריך לבכות ולהגיד שיש לך דיכאון בשביל להראות סבל בקיצור. סבל מתבטא בהמון צורות, יש סבל שיכול להישאר לכל החיים שלך ולשרוט אותך כמו חור בלב, ואי אפשר סתם לרפות את זה.

*לרפא

לא מאמין לי? תנסה להתבונן. זה תמיד הזה שמנסה לעזור לכולם- הוא סובל באמת ואף אחד לא באמת יכול לעזור לו.

שואל השאלה:
הכל בסדר אנונימי אתה חזק כפרה עלייך