אמא שלי לא מפסיקה לפגוע בי

תתעלמי ממנה לגמרי ליום יומיים, תראי שהיא תבין כמה את חשובה לה והיא צריכה להעריך אותך
או שתדברי איתה על זה ותסבירי לה כמה היא פוגעת בך

אני במצב כמעט אחד לאחד כמו שלך

וואי יפהשלי קשה לי לשמוע
אולי תתיעצי עם משהו מבוגר יועצת בבית הספר או משו?

זה לא בסדר שהיא מדברת אליך איך שבא לה ואת שותקת, בפעם הבאה כשהיא אומרת לך ילדה חרא ושלא מגיע לך כלום תגידי לה שאת לא ילדה חרא ושאין לה שום זכות לדבר אליך ככה, ואם היא מתעצבנת פשוט אל תגיבי ותתעלמי ממנה כליל, בקיצור אל תתני לה לדרוך עליך ולהמשיך כרגיל, כי אולי מבחינתה הכל בסדר אבל בך זה פוגע, שתבין את זה

ממה זה נובע
נשמע שההורים עוברים משבר לא קטן
אל תייחס חשיבות ואל תשקיע במחשבות האלו
אם עבר לאמא שלך אז כנראה שעבר והיה לה פורקן לחץ
אבל להבין את ההורים שלנו. ולהתגבר על משבר כזה ולא לתת לו להכנס לנו לראש

שואל השאלה:
^
אממ לא. זה ככה בקבוע וזה לא משהו תקופתי שעובר

זה לא הכי נחמד וזה גם כואב אני מאוד מבין אותך ואת דאבון ליבך
אני חוויתי לא מעט קשיים כאלה הרבה קושי בנפש
אבל למדתי לעלות מהם. לא לייחס חשיבות לשום דבר אפילו שזה ההורים והאנשים הכי קרובים
תנסי להמשיך בחיי היום יום ולא להתייחס לעניין
כואב לי שוב מאוד מרגיש את שלך פה
איך את מרגישה עם כל העניין?

היי אנונימית יקרה,
שומעת בדבריך שאת מתמודדת עם אמא שמצב הרוח שלה נעשה סוער במיוחד בסופ"שים והיא מוציא את תסכוליה על בני המשפחה.
מניחה שאולי לקראת כל סוף שבוע את שרויה במתח מהתפרצות שעתידה לבוא, כנראה שכל שבת מחדש עולה בך תחושת דריכות שמפגש משפחתי רגוע יכול בין רגע "להתהפך" ולהפוך לזירות קרב.
יכולה לדמיין לעצמי שזה מרגיש לפעמים כמו להתהלך בשדה מוקשים...

מבינה ממך שהאמירות של אמא פוגעות בך בצורה עמוקה, את מרגישה שהיא מתקיפה את הערך העצמי שלך ומטיחה בך האשמות שמטלטלות אותך מבפנים וגורמות לדמעות לזלוג מרוב תסכול וכאב.
מרגישה מדבריך שברגעים האלו את מרגישה לבד, שהקרקע הבטוחה שלך בבית מתערערת, כאילו נבגדת ע"י הדמות שהכי ציפית שתרצה לבנות אותך ולא להגיד לך מילים שהורסות אותך כל כך...

יכולה לתאר לעצמי שאת מוצפת בעלבון, רוצה לכעוס ולפרוק החוצה, אבל לא מצליחה כי לאחר חצי שעה היא רגועה ומתנהגת כאילו לא קרה דבר...
נראה שברגעים כאלו את מרגישה מבולבלת משינוי מצב הרוח המהיר, אולי אפילו תוהה איך היא מסוגלת להמשיך הלאה כ"כ מהר כשעדיין לא התאוששת....
משערת שכשהיא מתנהגת ככה עולה בך התחושה שהיא לא רואה אותך ולא נותנת מקום לכאב שלך.
ואולי גם עולה בך חשש לתת לה עוד "סיבה" להתפרץ עליך, וכך נכפת עליך שתיקה מעיקה והעמדת פנים בלתי נסבלת "שהכל בסדר" בעוד ליבך רק רוצה לצרוח את ההפך.

יקרה, להתמודד לבד עם תחושות כאלו יכול להציף ולהעיק. לפעמים כשמשתפים מישהו שסומכים עליו אפשר להרגיש קצת הקלה ולהרגיש פחות לבד בהתמודדות.
אם תרגישי שזה מתאים לך, אני מזמינה אותך לצ'אט של סה"ר- סיוע והקשבה ברשת, לשיחה אנונימית במרחב נטול שיפוטיות שבו יש מרחב להביע כל מצוקה שעוברת עליך. בקצב שלך, וכמה שמתאים לך.

שלך,
מתנדבת סה"ר.