אני כלכך מתוסכלת (פריקה בעיקר)

אני חניכה בשבט הראה (עכשיו שבט קווה) בבנע ואף פעם לא באמת אהבתי את זה. כאילו לא באתי לפעולות ולא הרגשתי קשורה, אבל השנה בחודש ארגון החלטתי לבוא ובשבוע האחרון פשוט.. התאהבתי. המדריך שלי. הוא מתוק, יפה וצדיק. כשאני רואה אותו אני מתרגשת וכשהוא מחייך אני מחייכת גם. יש לו גומות כלכך מתוקות שפשוט.. אוף אני לא יכולה להסביר. בקיצור - נפלתי קשה. העניין הוא שמעולם אפילו לא דיברנו. אני לא יודעת אם הוא יודע בכלל מה השם שלי. לא החלפנו מילה מעולם ואני לא באמת מכירה אותו. זה הגיוני שאני אוהבת מישהו שאני לא באמת מכירה? פשוט אני רואה איך הוא עם החניכים, אני רואה כמה שהוא מתוק, ביישן ומופנם. כמה שהוא לא מחפש להיות באור הזרקורים וכמה שהוא בן אדם טוב. אין לי באמת מושג מי הוא. אבל התאהבתי בו בכל מקרה. אני מרגישה חסרת אונים כשאני עם השבט ולא רואה אותו. כשאני לא מוצאת אותו הרבה זמן אני מתעצבנת. ככל שאני רואה אותו יותר אני רק עוד יותר רוצה אותו.

ביום חמישי הכנו מתנות למדריכים, וכולן עבדו על זה בערך חצי שעה כזה, אבל אני החלטתי שאני עושה לו, ושזה חייב להיות מושלם. לקח לי בערך שלוש שעות ויצא לי מכוער. רציתי שהוא ישמח ובטח הוא התאכזב. אני כלכך רוצה לספר לו איך אני מרגישה. אבל כשסיפרתי לאמא שלי היא אמרה לי ששברון לב הוא חלק מהחיים וחלק מהנעורים, אבל אני לא רוצה שזה יקרה פה. אני רוצה להיות איתו. אני לא רוצה שהוא ידחה אותי. ומרוב שהוא ביישן ויותר כזה דתי ממני (אני דתייה אבל הוא יותר חזק בזה) אז אני בטוחה שהוא לא יהיה מעוניין בי. אני כלכך מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות. אני רוצה אותו. אני רוצה להיות חברה שלו. אני נואשת לזה. מעולם לא הרגשתי ככה וזה כלכך מוגזם אבל אני לא יודעת מה לעשות. ברמה כזאת שעכשיו אני לא הולכת למסיבה רק בגלל שהוא לא שם. אני רוצה להיות בחברתו.

אני לא יודעת מה לעשות ואני לא יודעת מה אני רוצה שתענו לי. זה פשוט.. פריקה?
מקווה שלא ימחקו לי