אני לא יודעת אם אני רוצה מכינה

תנסי, מקסימום תדעי שניסית.

תעשי מה שאת מרגישה
אבל מבין אותך

קושי חברתי זה באמת מקשה על החוויה בהתחלה, אבל מכריחים אותך להשתלב, אין לך כל כך ברירה. ותזכרי שאין אף אחד שבאמת מתחבר תוך רגע, אולי הם יתייחסו כאילו אנשים שם חברים שלהם אבל זה לא באמת, לכולם לוקח זמן ופשוט צריך לזכור את זה.
מהניסיון שלי הלחץ העיקרי בנושא החברתי זה לדעת שיש רק שנה, רק 10 חודשים. זה כלום זמן. וזה מרגיש כאילו כל יום שאני לא יוצרת עוד קשרים זה יום מבוזבז.
ותזכרי שגם במכינה, במקום שלכאורה כולם חברותיים (דגש על לכאורה) עדיין יהיו את האלה שיותר דומיננטיים ואת האלה שפחות, בכל קבוצה יש את זה.
בתחילת שנה הייתי די שקטה כי באופן כלל אני די שקטה אבל במיוחד בהתחלות חדשות כשאני לחוצה, ועכשיו די סבבה לי, הייתי רוצה להיות טיפה יותר מרכזית אבל אני לא כזו שבאמת אוהבת להיות במרכז.
יש לי חבה שהגיע גם למכינה (מכינה אחרת משלי) והיא בן אדם יחסית דומיננטי ועדיין כשהיא הגיעה למכינה היא נהייתה פחות כזו.
משתנים כשמגיעים לקבוצה חדשה, לסביבה חדשה וזה ממש ממש קשה. אני לא אשקר לך.
בקראוון שלנו במכינה (אנחנו ישנות בקראוונים - 9 בכל קראוון) עשינו טבלה "האם בכית היום?" וכל יום שמישהי בוכה היא צריכה לכתוב את עצמה, ככה כולן יודעות למי קשה ולמי פחות והאמת שזה ממש עזר. גרם לי להרגיש פחות לבד ולזכור שלכולם קשה, זה באמת ממש קשה. אבל עד חנוכה כבר די מתרגלים;)

מקסימום אפשר לעזוב.. זה די חבל אבל זו בהחלט אופציה.

אני מכיניסטית עכשיו ואני גם בן אדם לוקח לו המון זמן להתחבר. יש לי חרדה חברתית ובכללי לא קל להתחבב עלי. האמת היא שיש לי 3 "חברות" בנות שאני סבבה איתן ועם השאר יותר קשה לי לי להשתלב. עוד אין לי מישהי שאני באמת יכולה לדבר איתה מעבר. אני שמחה שאני במכינה כי קודם כל זה נותן לי את ההזדמנות לעבוד על המקום הזה ולעבוד על הקשיים החברתיים שלי, בטוחה שעד סוף השנה אגיע להבנות כלשהן ולדרך טובה יותר לתקשר עם הסביבה שלי. דבר שני אני שם בשביל לרכוש כלים אז עם או בלי חיי חברה אני עדיין שותפה במסעות שטח, בפעילויות, בוועדות, בהתנדבויות, בהכנה פיזית ומנטלית לשלב הבא ולחיים בכלל. חיי חברה הם עניין קטן מידי בשביל לותר על כל המתנות האלו.