5 תשובות
מהאטמה גנדי או בשמו המלא מוֹהַנְדַּס קרמצ'נד גַּנְדי היה מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית. הוא נחשב גם לסמל ההתנגדות הלא-אלימה בזכות הגייתה ויישומה של הסאטיאגרהא - פילוסופיה הממוקדת בחיפוש אחר האמת ובהתנגדות לרשע באמצעות התנגדות פעילה אך לא אלימה - דבר שהוביל לעצמאות הודו ועורר השראה אצל תנועות שונות לזכויות האדם ולחופש ברחבי העולם.
גנדי נמנה עם המנהיגים המוערכים ביותר במאה העשרים. הוא מוכר בהודו ובעולם כמהאטמה גנדי ("מהאטמה" בסנסקריט - "הנפש הגדולה", כינוי שניתן לו על ידי המשורר רבינדרנת טאגור). בהודו הוא מכונה גם באפו ("אבא" בגוג'ראטית). הוא נחשב באופן רשמי לאבי האומה ההודית, ויום הולדתו, בשניים באוקטובר, מצוין מדי שנה כחג לאומי הודי בשם "גנדי ג'איאנטי". ב-15 ביוני 2007 הכריזה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על 2 באוקטובר כיום הבינלאומי לאי-אלימות.
גנדי יישם לראשונה מרי אזרחי לא אלים במאבקה של הקהילה ההודית למען זכויות אזרח בדרום אפריקה. לאחר שחזר להודו, הוא ארגן איכרים ועובדים עניים למחאה מול מיסוי דכאני ואפליה רחבת היקף. לאחר שנתמנה לעמוד בראש הקונגרס הלאומי ההודי, הנהיג גנדי קמפיינים כלל-לאומיים להקלת העוני, לשחרור הנשים, לאחווה בין דתות וקבוצות אתניות שונות, להפסקת האפליה נגד קאסטות בכלל וקאסטת ה"טמאים" בפרט, ולמען עצמאות כלכלית של הודו. מעל כל המאבקים האלה הוא נאבק למען ה"סווארג'" - עצמאותה של הודו מהכיבוש הזר. גנדי הוביל את האומה ההודית במרי האזרחי נגד מס המלח שהונהג בהודו, וב-1930 ערך את "צעדת המלח" בת 400 הקילומטרים. ב-1942 הוא קרא בפומבי ליציאתם של הבריטים מהודו. הוא שהה בכלא שנים רבות במספר תקופות שונות, בדרום אפריקה ובהודו.
גנדי יישם והטיף לאי אלימות ולאמת, בכל מצב. הוא חי בפשטות וארגן אשראם שהחזיק מעמד כלכלית בכוחות עצמו. הוא הכין את בגדיו בעצמו - הדהוטי והגלימה המסורתיים ההודים שהוא טווה וארג באמצעות הפלך שלו, הוא ניזון מאוכל צמחוני פשוט ומאוחר יותר מדיאטת פירות. הוא ערך צומות ממושכים (לפעמים מעל לחודש) הן למען היטהרות עצמית והן כמעשה מחאה.
גנדי נרצח ב-30 בינואר 1948 על ידי מתנקש הינדואי, שהתנגד להסכמתו לשלם פיצויים לפקיסטן, כפי שהמליצו הבריטים, בטענה שהדבר יחליש את ההינדואים. על פי בקשתו, גופתו נשרפה ואפרו פוזר בין נהרות העולם.
המאבק לזכויות ההודים באפריקה
ב-1893 הגיע גנדי לדרום אפריקה כעורך דין, לשנת עבודה מתוכננת. בדרום אפריקה נתקל גנדי באפליה נגד ההודים במדינה. הוא גורש מרכבת בעיר פיטרמריצבורג לאחר שסירב לעבור מקרון המחלקה הראשונה לקרון המחלקה השלישית בעודו מחזיק בכרטיס למחלקה הראשונה. בהמשך מסעו הוא נסע במרכבת נוסעים והוכה על ידי הרכב משום שסירב לנסוע כשהוא עומד על לוח העמידה של המרכבה כדי לפנות מקום לנוסע אירופאי. הוא סבל מקשיים אחרים במסע כמו איסור כניסה למלונות רבים. בהמשך, הורה לו שופט השלום בבית המשפט בדרבן, כמו גם אנשים אחרים בנסיבות דומות, להסיר את הטורבן שלו, הוראה שגנדי סירב לה.
רבים מסכימים כי תקריות אלה היוו נקודת מפנה בחייו של גנדי, שעימתו אותו עם אי הצדק החברתי של תקופתו ועוזרים להבין את האקטיביזם החברתי שלו בהמשך חייו. על ידי התנסות אישית בגילויים של גזענות, דעה קדומה ואי צדק שהופנו כנגד הודים בדרום אפריקה החל גנדי להטיל ספק במעמדם של בני עמו בקרב האימפריה הבריטית, וכן במעמדו שלו בחברה.
הוא דחה את עזיבתו הצפויה כדי לסייע להודים להתנגד להצעת חוק שהועלתה בבית המחוקקים שבחבל נטאל, ואשר שללה מתושבי החבל ההודים זכויות שונות, ביניהן זכות ההצבעה. גנדי לא הצליח לעצור את החוק, אבל המאבק שלו הצליח למשוך תשומת לב למצבם הירוד של ההודים בדרום אפריקה. כצעד תומך במאבקו הקים גנדי בשנת 1894 את הארגון "הקונגרס ההודי של נטאל", ודרך ארגון זה הוא איחד את כוחם של ההודים בדרום אפריקה לכדי כוח פוליטי הומוגני. בינואר 1897, כשחזר גנדי מביקור קצר להודו, תקף אותו המון של דרום אפריקאים לבנים וניסה לבצע בו לינץ'. בהתאם לערכים שלימד בשנים לאחר מכן, הוא סירב לתבוע מי מהמשתתפים בהתקפה זו, באומרו כי אחד העקרונות שלו הוא לא לחפש תיקון של עוולה אישית בבית המשפט.
גנדי ייסד שני יישובים קואופרטיביים בתקופת שהותו בדרום אפריקה. היישוב הראשון, חוות פיניקס, הוקם ב - 1904 בעזרת ידידו היהודי, הנרי פולק, לאחר שהלה נתן לגנדי לקרוא את ספרו של ג'ון ראסקין unto this last. היישוב השני, חוות טולסטוי הוקם ביוני -1910 על ידי גנדי יחד עם הארכיטקט היהודי הרמן קלנבאך. חווה זו נועדה לשמש כמרכז רוחני עבור "לוחמי הסאטיגראה".
לגנדי היו קשרי חברות קרובים עם קלנבאך. הם היו ידידי נפש מתקופת היכרותם בדרום אפריקה בראשית המאה העשרים ועד מותו של קלנבאך בשנות ה-40. בביוגרפיה, פרי עטו של עורך הניו יורק טיימס לשעבר, ג'וזף לליוולד, נטען כי בין השניים שררה מערכת יחסים קרובה.[3]
בשנת 1906 הכריזה ממשלת פרובינציית טרנסוואל על תקנה חדשה שחייבה את הרישום של האוכלוסייה ההודית במחוז, בעזרת טביעות אצבע. בפגישת מחאה המונית שהתקיימה ביוהנסבורג ב-11 בספטמבר באותה שנה, אימץ גנדי לראשונה את המתודולוגיה שהיה עסוק בפיתוחה, הסאטיאגרהא (דבקות באמת), או התנגדות לא-אלימה. הוא קרא לחבריו ההודים להתנגד ולסרב לחוק החדש ולסבול את העונשים על הסירוב לחוק, במקום להתנגד לו באמצעים אלימים. תוכניתו של גנדי אומצה, והובילה למאבק שנמשך 7 שנים שבו אלפי הודים, ובכללם גנדי עצמו, נכלאו, הולקו או אפילו נורו בגלל השתתפותם בשביתות, בתהלוכות מחאה בלתי חוקיות, בסרבנות להירשם, בשריפת כרטיסי הרישום, ובצורות אחרות של התנגדות בלתי אלימה. הממשלה הצליחה לדכא את המחאות ההודיות, אבל במחיר עלייתה של זעקה ציבורית שעלתה כתגובה לשימוש שעשתה ממשלת דרום אפריקה בשיטות נוקשות ותוקפניות למול המחאות ההודיות השלוות. דעת הקהל הכריחה בסופו של דבר את הגנרל יאן כריסטיאן סמאטס לנהל משא ומתן עם גנדי ולחפש פשרה. במהלך מאבק זה התעצבו רעיונותיו של גנדי והבשיל גם מושג הסאטיאגרהא.
למרות התנגדותו לשלטון הבריטי, סייע גנדי במהלך שהותו לשלטון זה בדרכים שונות, בלא להשתתף בלחימה עצמה. על פעילות זו קיבל גנדי את עיטור הזהב "קיסר הודו" מידי לורד הרינג. ב-1899 הקים גנדי יחידת מתנדבי אמבולנסים, לסיוע לבריטניה במלחמת הבורים, והשתתף במסגרת זו בכמה מבצעים בעיר הנצורה ליידיסמית. בשנת 1904, בלחימה כנגד הזולו, הקים גנדי יחידת אלונקאים למשך כל הלחימה. בשני המקרים זכה באות כבוד.
ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ייסד גנדי יחידת מתנדבי אמבולנסים המורכבת בעיקר מהודים, ברובם סטודנטים מלונדון. גנדי לחם למען זכויות ההודים עד עזיבתו ב-1914, לאחר הסכם עם השלטונות הבריטיים בעניין.
החל משנת 1903 שימש גנדי כעורך של העיתון "דעה הודית" (indian opinion) שהופץ בדרום אפריקה. הוא המשיך בכך עד עזיבתו את המדינה ב-1914. מאוחר יותר בחייו, בשנים 1932-1919 הוא ערך עיתון באנגלית בשם "הודו הצעירה", ומשנת 1933 ועד מותו ב-1948 את העיתון harijan ששניהם הופצו מאחמדאבאד.
חזרה להודו
בסוף שנת 1914 חזר גנדי להודו, והגיע למסקנה כי יש להביא לשחרור לאומי מן הכיבוש הבריטי. הוא הקדיש לכך כשלושים שנים של מאבק ציבורי - עד לנסיגת הבריטים ב-1947. במהלך שנות המאבק קידם גנדי את הקונגרס הלאומי ההודי, והפכו לארגון הפוליטי המרכזי, מנהיג מכובד של מפלגת הקונגרס באותם ימים.
גנדי נמנה עם המנהיגים המוערכים ביותר במאה העשרים. הוא מוכר בהודו ובעולם כמהאטמה גנדי ("מהאטמה" בסנסקריט - "הנפש הגדולה", כינוי שניתן לו על ידי המשורר רבינדרנת טאגור). בהודו הוא מכונה גם באפו ("אבא" בגוג'ראטית). הוא נחשב באופן רשמי לאבי האומה ההודית, ויום הולדתו, בשניים באוקטובר, מצוין מדי שנה כחג לאומי הודי בשם "גנדי ג'איאנטי". ב-15 ביוני 2007 הכריזה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על 2 באוקטובר כיום הבינלאומי לאי-אלימות.
גנדי יישם לראשונה מרי אזרחי לא אלים במאבקה של הקהילה ההודית למען זכויות אזרח בדרום אפריקה. לאחר שחזר להודו, הוא ארגן איכרים ועובדים עניים למחאה מול מיסוי דכאני ואפליה רחבת היקף. לאחר שנתמנה לעמוד בראש הקונגרס הלאומי ההודי, הנהיג גנדי קמפיינים כלל-לאומיים להקלת העוני, לשחרור הנשים, לאחווה בין דתות וקבוצות אתניות שונות, להפסקת האפליה נגד קאסטות בכלל וקאסטת ה"טמאים" בפרט, ולמען עצמאות כלכלית של הודו. מעל כל המאבקים האלה הוא נאבק למען ה"סווארג'" - עצמאותה של הודו מהכיבוש הזר. גנדי הוביל את האומה ההודית במרי האזרחי נגד מס המלח שהונהג בהודו, וב-1930 ערך את "צעדת המלח" בת 400 הקילומטרים. ב-1942 הוא קרא בפומבי ליציאתם של הבריטים מהודו. הוא שהה בכלא שנים רבות במספר תקופות שונות, בדרום אפריקה ובהודו.
גנדי יישם והטיף לאי אלימות ולאמת, בכל מצב. הוא חי בפשטות וארגן אשראם שהחזיק מעמד כלכלית בכוחות עצמו. הוא הכין את בגדיו בעצמו - הדהוטי והגלימה המסורתיים ההודים שהוא טווה וארג באמצעות הפלך שלו, הוא ניזון מאוכל צמחוני פשוט ומאוחר יותר מדיאטת פירות. הוא ערך צומות ממושכים (לפעמים מעל לחודש) הן למען היטהרות עצמית והן כמעשה מחאה.
גנדי נרצח ב-30 בינואר 1948 על ידי מתנקש הינדואי, שהתנגד להסכמתו לשלם פיצויים לפקיסטן, כפי שהמליצו הבריטים, בטענה שהדבר יחליש את ההינדואים. על פי בקשתו, גופתו נשרפה ואפרו פוזר בין נהרות העולם.
המאבק לזכויות ההודים באפריקה
ב-1893 הגיע גנדי לדרום אפריקה כעורך דין, לשנת עבודה מתוכננת. בדרום אפריקה נתקל גנדי באפליה נגד ההודים במדינה. הוא גורש מרכבת בעיר פיטרמריצבורג לאחר שסירב לעבור מקרון המחלקה הראשונה לקרון המחלקה השלישית בעודו מחזיק בכרטיס למחלקה הראשונה. בהמשך מסעו הוא נסע במרכבת נוסעים והוכה על ידי הרכב משום שסירב לנסוע כשהוא עומד על לוח העמידה של המרכבה כדי לפנות מקום לנוסע אירופאי. הוא סבל מקשיים אחרים במסע כמו איסור כניסה למלונות רבים. בהמשך, הורה לו שופט השלום בבית המשפט בדרבן, כמו גם אנשים אחרים בנסיבות דומות, להסיר את הטורבן שלו, הוראה שגנדי סירב לה.
רבים מסכימים כי תקריות אלה היוו נקודת מפנה בחייו של גנדי, שעימתו אותו עם אי הצדק החברתי של תקופתו ועוזרים להבין את האקטיביזם החברתי שלו בהמשך חייו. על ידי התנסות אישית בגילויים של גזענות, דעה קדומה ואי צדק שהופנו כנגד הודים בדרום אפריקה החל גנדי להטיל ספק במעמדם של בני עמו בקרב האימפריה הבריטית, וכן במעמדו שלו בחברה.
הוא דחה את עזיבתו הצפויה כדי לסייע להודים להתנגד להצעת חוק שהועלתה בבית המחוקקים שבחבל נטאל, ואשר שללה מתושבי החבל ההודים זכויות שונות, ביניהן זכות ההצבעה. גנדי לא הצליח לעצור את החוק, אבל המאבק שלו הצליח למשוך תשומת לב למצבם הירוד של ההודים בדרום אפריקה. כצעד תומך במאבקו הקים גנדי בשנת 1894 את הארגון "הקונגרס ההודי של נטאל", ודרך ארגון זה הוא איחד את כוחם של ההודים בדרום אפריקה לכדי כוח פוליטי הומוגני. בינואר 1897, כשחזר גנדי מביקור קצר להודו, תקף אותו המון של דרום אפריקאים לבנים וניסה לבצע בו לינץ'. בהתאם לערכים שלימד בשנים לאחר מכן, הוא סירב לתבוע מי מהמשתתפים בהתקפה זו, באומרו כי אחד העקרונות שלו הוא לא לחפש תיקון של עוולה אישית בבית המשפט.
גנדי ייסד שני יישובים קואופרטיביים בתקופת שהותו בדרום אפריקה. היישוב הראשון, חוות פיניקס, הוקם ב - 1904 בעזרת ידידו היהודי, הנרי פולק, לאחר שהלה נתן לגנדי לקרוא את ספרו של ג'ון ראסקין unto this last. היישוב השני, חוות טולסטוי הוקם ביוני -1910 על ידי גנדי יחד עם הארכיטקט היהודי הרמן קלנבאך. חווה זו נועדה לשמש כמרכז רוחני עבור "לוחמי הסאטיגראה".
לגנדי היו קשרי חברות קרובים עם קלנבאך. הם היו ידידי נפש מתקופת היכרותם בדרום אפריקה בראשית המאה העשרים ועד מותו של קלנבאך בשנות ה-40. בביוגרפיה, פרי עטו של עורך הניו יורק טיימס לשעבר, ג'וזף לליוולד, נטען כי בין השניים שררה מערכת יחסים קרובה.[3]
בשנת 1906 הכריזה ממשלת פרובינציית טרנסוואל על תקנה חדשה שחייבה את הרישום של האוכלוסייה ההודית במחוז, בעזרת טביעות אצבע. בפגישת מחאה המונית שהתקיימה ביוהנסבורג ב-11 בספטמבר באותה שנה, אימץ גנדי לראשונה את המתודולוגיה שהיה עסוק בפיתוחה, הסאטיאגרהא (דבקות באמת), או התנגדות לא-אלימה. הוא קרא לחבריו ההודים להתנגד ולסרב לחוק החדש ולסבול את העונשים על הסירוב לחוק, במקום להתנגד לו באמצעים אלימים. תוכניתו של גנדי אומצה, והובילה למאבק שנמשך 7 שנים שבו אלפי הודים, ובכללם גנדי עצמו, נכלאו, הולקו או אפילו נורו בגלל השתתפותם בשביתות, בתהלוכות מחאה בלתי חוקיות, בסרבנות להירשם, בשריפת כרטיסי הרישום, ובצורות אחרות של התנגדות בלתי אלימה. הממשלה הצליחה לדכא את המחאות ההודיות, אבל במחיר עלייתה של זעקה ציבורית שעלתה כתגובה לשימוש שעשתה ממשלת דרום אפריקה בשיטות נוקשות ותוקפניות למול המחאות ההודיות השלוות. דעת הקהל הכריחה בסופו של דבר את הגנרל יאן כריסטיאן סמאטס לנהל משא ומתן עם גנדי ולחפש פשרה. במהלך מאבק זה התעצבו רעיונותיו של גנדי והבשיל גם מושג הסאטיאגרהא.
למרות התנגדותו לשלטון הבריטי, סייע גנדי במהלך שהותו לשלטון זה בדרכים שונות, בלא להשתתף בלחימה עצמה. על פעילות זו קיבל גנדי את עיטור הזהב "קיסר הודו" מידי לורד הרינג. ב-1899 הקים גנדי יחידת מתנדבי אמבולנסים, לסיוע לבריטניה במלחמת הבורים, והשתתף במסגרת זו בכמה מבצעים בעיר הנצורה ליידיסמית. בשנת 1904, בלחימה כנגד הזולו, הקים גנדי יחידת אלונקאים למשך כל הלחימה. בשני המקרים זכה באות כבוד.
ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ייסד גנדי יחידת מתנדבי אמבולנסים המורכבת בעיקר מהודים, ברובם סטודנטים מלונדון. גנדי לחם למען זכויות ההודים עד עזיבתו ב-1914, לאחר הסכם עם השלטונות הבריטיים בעניין.
החל משנת 1903 שימש גנדי כעורך של העיתון "דעה הודית" (indian opinion) שהופץ בדרום אפריקה. הוא המשיך בכך עד עזיבתו את המדינה ב-1914. מאוחר יותר בחייו, בשנים 1932-1919 הוא ערך עיתון באנגלית בשם "הודו הצעירה", ומשנת 1933 ועד מותו ב-1948 את העיתון harijan ששניהם הופצו מאחמדאבאד.
חזרה להודו
בסוף שנת 1914 חזר גנדי להודו, והגיע למסקנה כי יש להביא לשחרור לאומי מן הכיבוש הבריטי. הוא הקדיש לכך כשלושים שנים של מאבק ציבורי - עד לנסיגת הבריטים ב-1947. במהלך שנות המאבק קידם גנדי את הקונגרס הלאומי ההודי, והפכו לארגון הפוליטי המרכזי, מנהיג מכובד של מפלגת הקונגרס באותם ימים.
מאבק האיכרים בצ'מפראן ובקהדא
גנדי זכה בהישג פוליטי משמעותי ראשון בהודו בשנים 1918-19 ב"סאטיאגרהא של צ'מפראן קהדא" - מאבקם של האיכרים העניים ממחוז צ'מפראן (champaran) במדינת ביהר ובמחוז קהדא (kheda) במדינת גוג'ראט, כנגד מיסוי והזנחה מצדם של בעלי האדמות והשלטונות הבריטיים, בזמן רעב המוני.
גנדי הגיע למחוז צ'מפראן והחל בפעלות סיוע. במחוז קהדא הוא היה דמות רוחנית בלבד, ועוזריו הנהיגו את המאבק. לבסוף נעצר גנדי על ידי המשטרה בצ'מפראן באשמה שהוא יוצר אי שקט במחוז והוא קיבל הוראה לעזוב אותו. מאות אלפי אנשים הפגינו וערכו עצרות מחוץ לכלא, לתחנות משטרה ולבתי משפט בדרישה לשחרורו, דרישה שבית המשפט נעתר לה בחוסר רצון. גנדי ארגן הפגנות ושביתות נגד בעלי הקרקעות, שבהנהגת הממשלה הבריטית חתמו על הסכם שהבטיח לחקלאים העניים של המחוז תשלומים גדולים יותר על יבוליהם ושליטה גדולה יותר על אדמתם עד סוף תקופת הרעב.
בזמן מאבק זה אנשים החלו לכנות את גנדי "באפו" (אבא) ו"מהאטמה" (נפש גדולה). בקהדא הבריטים החלו לנהל משא ומתן עם האיכרים ההודים ובעקבות מהלך זה עצרו את גביית המס ושחררו את כל האסירים. כתוצאה ממהלכים אלה, התפרסם שמו של גנדי בכל הודו.
סיוע לבריטים
גנדי לא החל במאבק בבריטים. את דרכו בהודו החל בסיוע לקבוצות חלשות בחברה. המאבק הראשון של גנדי בהודו היה בצ'מפארן שם יזם מאבק לא אלים כנגד גזרות לא הגיוניות שאילצו את האיכרים לגדל אינדיגו המשמש לצביעת בדים ואינו מועיל לאיכרים. המאבק השני נערך ב-1918 בקהדא בו הוא ארגן סטיאגרה של האיכרים נגד הדרישה למיסים לא הגיוניים. המאבק השלישי נערך ב-1918 באחמדאבאד ולא כוון כנגד הבריטים. גנדי התערב בקונפליקט בין עובדים לתעשיינים בתעשיית הטקסטיל המקומית. זו הפעם ראשונה שגנדי השתמש בשביתת רעב ככלי במאבק. במאבקים אלה גנדי לא קידם שלטון עצמי אלא רק התנסה במאבק מקומי נגד אי-צדק ללא התערבות הקונגרס. המאבקים, למרות היותם ספציפיים ומקומיים, הראו את האפקטיביות של גנדי כמנהיג. רק ב-1919, אחרי שנחקק "חוק ראולט", שהאריך את פקודות החרום מ-1915 שקבעו איסור על התאספות, ונתנו סמכויות מעצר על סמך חשד בלבד, ניהול משפטים בבתי-משפט מיוחדים ובדלתיים סגורות, ועונש של שתי שנות כליאה על החזקת חומר הסתה, החליט גנדי לצאת במסע התנגדות תעמולתי כנגדו.
גם במהלך מאבקו בשנות מלחמת העולם הראשונה לא חדל גנדי מלתמוך בבריטים, כאשר נעתר לבקשת לורד צ'למספורד ב-1918 לגיוס גדוד למען המלחמה. את הגדוד ניסה להקים בח'דה, על-אף שהצורך בחיילים פסק לפני שהספיק לשלוח את חייליו. למרות התגייסותו לסיוע זה, סדרת מאורעות הביאה את גנדי להסרת תמיכתו בבריטים, ולהבנה כי על ההודים לפעול לשחרור ארצם.
התנועה לאי שיתוף פעולה
חודש לאחר כניסת חוק ראולט לתקפו, באפריל 1919, התרחש טבח ג'ליאנוואלה באג בעיר אמריטסר שבפנג'אב. הטבח, שבו הרגו סיפוי'ס הודיים בצבא הבריטי מאות אזרחים בגן ג'ליאנוואלה, גרם לטראומה לאומית עמוקה והוביל לכעס ציבורי גובר ולמעשי אלימות. גנדי מתח ביקורת הן על הפעולות של הצבא הבריטי והן על מעשי התגובה האלימים. הוא כתב הצעת החלטה שהביעה תנחומים לקורבנות האזרחיים הבריטיים וגינתה את המהומות. ההצעה זכתה בתחילה להתנגדות בתוך המפלגה, אולם לאחר מכן היא נתקבלה בעקבות נאום רגשני של גנדי שבו הסביר כי כל אלימות היא מרושעת ואין אפשרות להצדיק אותה. אך הטבח והאלימות שבעקבותיו הם שהובילו את גנדי להתמקדות בניסיון להשיג ממשל עצמי מלא ושליטה בכל מוסדות הממשל ההודי, דבר שהתגבש ל"סווארג'" או עצמאות מלאה אישית, רוחנית ופוליטית.
בהמשך, התאכזב גנדי מהסירוב הבריטי לדרישת מוסלמים רבים, ביניהם הודים מוסלמים, להחזרת שלטון הח'ליפות בטורקיה.
בדצמבר 1921 קיבל גנדי את הנהגת הקונגרס. תחת הנהגתו, עברה המפלגה ארגון מחדש ונתקבלה חוקה חדשה, שמטרתה השגת סווארג'. החברות במפלגה נתאפשרה לכל מי שהיה מוכן לשלם דמי חבר. הותקנה היררכיה של וועדות כדי לשפר את המשמעת, והפיכת המפלגה מארגון אליטיסטי לכזה שפנה להמוני העם.
גנדי הרחיב את רעיון ההתנגדות הלא אלימה שלו למדיניות ה"סוואדשי" - החרמת סחורות שיוצרו מחוץ להודו, במיוחד סחורות בריטיות. בהקשר למאבק זה הוא הטיף לכך שכל ההודים ילבישו "קהדי" (בגדים מתוצרת ביתית) במקום בגדים ואריגים מתוצרת אנגלית. גנדי קרא לכל ההודים, עשירים ועניים, גברים ונשים, להקדיש זמן מדי יום לשם טוויית חוטים ואריגה של קהדי כדי לתמוך בתנועה לעצמאות. מהלך זה נועד כדי להחדיר משמעת ומסירות, כדי לנפות החוצה חוסר-רצון ושאפתנות, וכדי לכלול בתנועה גם נשים, שכן בזמנו חשבו רבים כי פעילות פוליטית אינה פעילות מכובדת לאישה. בנוסף לחרם על המוצרים הבריטים, גנדי קרא להודים להחרים גם את מוסדות החינוך הבריטיים ואת מערכת בתי המשפט שלהם, להתפטר ממשרות ממשלתיות, ולהתכחש לתארים ולפרסים בריטיים.
בצד הפעולות הפסיביות, הנהיג גנדי פעולות אקטיביות לא-אלימות (מלבד תהלוכות ואסיפות), שכללו חינוך חקלאי והקמת תעשיות פרטיות, כחתירה תחת התעשייה הבריטית.
המדיניות של "אי שיתוף פעולה" זכתה להיענות רחבה ולהצלחה, והגבירה את ההשתתפות של כל שכבות האוכלוסייה במאבק לעצמאות. ועם זאת, כשהתנועה הגיעה לשיאה, ההצלחה נקטעה באיבה כתוצאה מהתנגשות אלימה בעיירה צ'ורי צ'ורא (chauri chaura) (היום במדינת אוטר פרדש) בפברואר 1922. מחשש שהתנועה תפנה לנתיב אלים, ומתוך שכנוע שהדבר יביא להרס מוחלט של כל הישגיו, גנדי ביטל את הקמפיין הנרחב של מרי אזרחי.
גנדי נעצר ב-10 במרץ 1922, ונשפט באשמת "הסתה או ניסיון להסית", ונגזרו עליו שש שנות מאסר, החל מ-18 במרץ 1922. גנדי שוחרר מהמאסר לאחר שנתיים בלבד, בפברואר 1924, לאחר שעבר ניתוח לטיפול בדלקת התוספתן.
ללא אישיותו המאחדת של גנדי, מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי החלה להתפלג. בזמן שהותו בכלא, התפצלה המפלגה לשתי סיעות. פלג אחד הובל על ידי צ'יטהרנגן דאס (chittaranjan das) ועל ידי מוטילאל נהרו שדגלו בהשתתפות ברשות המחוקקת, והפלג האחר שהונהג על ידי צ'אקראוורטי ראג'פופאלאצ'רי (chakravarti rajagopalachari) ועל ידי סארדר ואללאבהבהאי פאטל (sardar vallabhbhai patel) שהתנגדו לצעד זה. בנוסף, שיתוף הפעולה בין הינדואים לבין מוסלמים שהיה בשיאו בזמן המאבק הבלתי אלים, החל להחלש. גנדי ניסה לגשר על פערים אלה באמצעות צעדים רבים, שכללו גם שביתת רעב בת שלושה שבועות בסתיו 1924, אבל הוא השיג הצלחה מוגבלת בלבד.
מלחמת העולם השנייה ותנועת "צאו מהודו"
בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין. בתחילה גנדי תמך במתן "סיוע מוסרי לא אלים" למאמץ הבריטי, אך מנהיגים אחרים של הקונגרס נעלבו מההחלטה החד צדדית של בריטניה להפוך את הודו למעורבת במלחמה לצידם, ללא התייעצות עם נציגי התושבים. כל חברי הקונגרס התפטרו מתפקידם. לאחר מחשבה ממושכת על הנושא, גנדי הכריז כי הודו לא תוכל להיות חלק ממלחמה שנערכת כביכול למען החופש הדמוקרטי, בעוד שחופש כזה נמנע מהודו עצמה.
מספר חברים במפלגת הקונגרס ובקבוצות פוליטיות הודיות אחרות, הן פרו-בריטיים והן אנטי-בריטיים, מתחו ביקורת על גנדי. חלקם הרגישו שהתנגדות לבריטניה בשעת מאבקה לחיים ולמוות היא דבר לא מוסרי, ואחרים סברו שגנדי לא תקיף מספיק כלפי הבריטים.
באותה תקופה קמה תנועת צאו מהודו שהייתה התנועה החזקה ביותר בהיסטוריה של המאבק לעצמאות הודו, עם מאסרים המוניים ואלימות בסדר גודל חסר תקדים. אלפי לאומנים הודים נהרגו ונפצעו מאש המשטרה, ונאסרו מאות אלפי אנשים. גנדי ותומכים הבהירו כי הם לא יתמכו במאמץ המלחמתי ללא שהודו תקבל עצמאות מיידית. גנדי אפילו הבהיר כי התנועה לא תעצור אם יבוצעו מעשים בודדים של אלימות, באומרו כי ה"אנרכיה המאורגנת" סביבו, היא "גרועה מאנרכיה אמיתית". הוא קרא לכל חברי הקונגרס וכל ההודים לשמור על משמעת באמצעות אהימסה ו"karo ya maro" ("פעל או מות") במאבק למען החופש.
ב-9 באוגוסט 1942, נאסרו גנדי וכל החברים בוועידות הקונגרס בבומביי בידי המשטרה הבריטית. גנדי נכלא במשך שנתיים ב"ארמון אגא חאן" בפונה. בזמן זה סבל גנדי 2 אבדות קשות בחייו האישים. מזכירו בן החמישים, מהדב דאסי, מת מהתקף לב. ב-22 בפברואר 1944 מתה אשתו, קסטורבה, לאחר 18 חודשי מאסר. שישה שבועות לאחר מכן סבל גנדי מהתקף מלריה חזק. הוא שוחרר לפני תום המלחמה ב-6 במאי 1944 בגלל בריאותו הלקויה ובשל צורך בניתוח. הראג' הבריטי לא רצה שגנדי ימות בכלא, על מנת שלא להתסיס את המדינה.
הדיכוי חסר הפשרות של תנועת "צאו מהודו" הביא לסדר בהודו עד סוף שנת 1943. עם זאת ניתן לטעון כי היא השיגה את מטרתה. בסוף מלחמת העולם הבריטים נתנו סימנים ברורים לכך שהשלטון יעבור לידי ההודים. בנקודה זו גנדי קרא להפסקת המאבק, ושוחררו כ-100,000 אסירים פוליטיים, כולל הנהגת הקונגרס.
גנדי זכה בהישג פוליטי משמעותי ראשון בהודו בשנים 1918-19 ב"סאטיאגרהא של צ'מפראן קהדא" - מאבקם של האיכרים העניים ממחוז צ'מפראן (champaran) במדינת ביהר ובמחוז קהדא (kheda) במדינת גוג'ראט, כנגד מיסוי והזנחה מצדם של בעלי האדמות והשלטונות הבריטיים, בזמן רעב המוני.
גנדי הגיע למחוז צ'מפראן והחל בפעלות סיוע. במחוז קהדא הוא היה דמות רוחנית בלבד, ועוזריו הנהיגו את המאבק. לבסוף נעצר גנדי על ידי המשטרה בצ'מפראן באשמה שהוא יוצר אי שקט במחוז והוא קיבל הוראה לעזוב אותו. מאות אלפי אנשים הפגינו וערכו עצרות מחוץ לכלא, לתחנות משטרה ולבתי משפט בדרישה לשחרורו, דרישה שבית המשפט נעתר לה בחוסר רצון. גנדי ארגן הפגנות ושביתות נגד בעלי הקרקעות, שבהנהגת הממשלה הבריטית חתמו על הסכם שהבטיח לחקלאים העניים של המחוז תשלומים גדולים יותר על יבוליהם ושליטה גדולה יותר על אדמתם עד סוף תקופת הרעב.
בזמן מאבק זה אנשים החלו לכנות את גנדי "באפו" (אבא) ו"מהאטמה" (נפש גדולה). בקהדא הבריטים החלו לנהל משא ומתן עם האיכרים ההודים ובעקבות מהלך זה עצרו את גביית המס ושחררו את כל האסירים. כתוצאה ממהלכים אלה, התפרסם שמו של גנדי בכל הודו.
סיוע לבריטים
גנדי לא החל במאבק בבריטים. את דרכו בהודו החל בסיוע לקבוצות חלשות בחברה. המאבק הראשון של גנדי בהודו היה בצ'מפארן שם יזם מאבק לא אלים כנגד גזרות לא הגיוניות שאילצו את האיכרים לגדל אינדיגו המשמש לצביעת בדים ואינו מועיל לאיכרים. המאבק השני נערך ב-1918 בקהדא בו הוא ארגן סטיאגרה של האיכרים נגד הדרישה למיסים לא הגיוניים. המאבק השלישי נערך ב-1918 באחמדאבאד ולא כוון כנגד הבריטים. גנדי התערב בקונפליקט בין עובדים לתעשיינים בתעשיית הטקסטיל המקומית. זו הפעם ראשונה שגנדי השתמש בשביתת רעב ככלי במאבק. במאבקים אלה גנדי לא קידם שלטון עצמי אלא רק התנסה במאבק מקומי נגד אי-צדק ללא התערבות הקונגרס. המאבקים, למרות היותם ספציפיים ומקומיים, הראו את האפקטיביות של גנדי כמנהיג. רק ב-1919, אחרי שנחקק "חוק ראולט", שהאריך את פקודות החרום מ-1915 שקבעו איסור על התאספות, ונתנו סמכויות מעצר על סמך חשד בלבד, ניהול משפטים בבתי-משפט מיוחדים ובדלתיים סגורות, ועונש של שתי שנות כליאה על החזקת חומר הסתה, החליט גנדי לצאת במסע התנגדות תעמולתי כנגדו.
גם במהלך מאבקו בשנות מלחמת העולם הראשונה לא חדל גנדי מלתמוך בבריטים, כאשר נעתר לבקשת לורד צ'למספורד ב-1918 לגיוס גדוד למען המלחמה. את הגדוד ניסה להקים בח'דה, על-אף שהצורך בחיילים פסק לפני שהספיק לשלוח את חייליו. למרות התגייסותו לסיוע זה, סדרת מאורעות הביאה את גנדי להסרת תמיכתו בבריטים, ולהבנה כי על ההודים לפעול לשחרור ארצם.
התנועה לאי שיתוף פעולה
חודש לאחר כניסת חוק ראולט לתקפו, באפריל 1919, התרחש טבח ג'ליאנוואלה באג בעיר אמריטסר שבפנג'אב. הטבח, שבו הרגו סיפוי'ס הודיים בצבא הבריטי מאות אזרחים בגן ג'ליאנוואלה, גרם לטראומה לאומית עמוקה והוביל לכעס ציבורי גובר ולמעשי אלימות. גנדי מתח ביקורת הן על הפעולות של הצבא הבריטי והן על מעשי התגובה האלימים. הוא כתב הצעת החלטה שהביעה תנחומים לקורבנות האזרחיים הבריטיים וגינתה את המהומות. ההצעה זכתה בתחילה להתנגדות בתוך המפלגה, אולם לאחר מכן היא נתקבלה בעקבות נאום רגשני של גנדי שבו הסביר כי כל אלימות היא מרושעת ואין אפשרות להצדיק אותה. אך הטבח והאלימות שבעקבותיו הם שהובילו את גנדי להתמקדות בניסיון להשיג ממשל עצמי מלא ושליטה בכל מוסדות הממשל ההודי, דבר שהתגבש ל"סווארג'" או עצמאות מלאה אישית, רוחנית ופוליטית.
בהמשך, התאכזב גנדי מהסירוב הבריטי לדרישת מוסלמים רבים, ביניהם הודים מוסלמים, להחזרת שלטון הח'ליפות בטורקיה.
בדצמבר 1921 קיבל גנדי את הנהגת הקונגרס. תחת הנהגתו, עברה המפלגה ארגון מחדש ונתקבלה חוקה חדשה, שמטרתה השגת סווארג'. החברות במפלגה נתאפשרה לכל מי שהיה מוכן לשלם דמי חבר. הותקנה היררכיה של וועדות כדי לשפר את המשמעת, והפיכת המפלגה מארגון אליטיסטי לכזה שפנה להמוני העם.
גנדי הרחיב את רעיון ההתנגדות הלא אלימה שלו למדיניות ה"סוואדשי" - החרמת סחורות שיוצרו מחוץ להודו, במיוחד סחורות בריטיות. בהקשר למאבק זה הוא הטיף לכך שכל ההודים ילבישו "קהדי" (בגדים מתוצרת ביתית) במקום בגדים ואריגים מתוצרת אנגלית. גנדי קרא לכל ההודים, עשירים ועניים, גברים ונשים, להקדיש זמן מדי יום לשם טוויית חוטים ואריגה של קהדי כדי לתמוך בתנועה לעצמאות. מהלך זה נועד כדי להחדיר משמעת ומסירות, כדי לנפות החוצה חוסר-רצון ושאפתנות, וכדי לכלול בתנועה גם נשים, שכן בזמנו חשבו רבים כי פעילות פוליטית אינה פעילות מכובדת לאישה. בנוסף לחרם על המוצרים הבריטים, גנדי קרא להודים להחרים גם את מוסדות החינוך הבריטיים ואת מערכת בתי המשפט שלהם, להתפטר ממשרות ממשלתיות, ולהתכחש לתארים ולפרסים בריטיים.
בצד הפעולות הפסיביות, הנהיג גנדי פעולות אקטיביות לא-אלימות (מלבד תהלוכות ואסיפות), שכללו חינוך חקלאי והקמת תעשיות פרטיות, כחתירה תחת התעשייה הבריטית.
המדיניות של "אי שיתוף פעולה" זכתה להיענות רחבה ולהצלחה, והגבירה את ההשתתפות של כל שכבות האוכלוסייה במאבק לעצמאות. ועם זאת, כשהתנועה הגיעה לשיאה, ההצלחה נקטעה באיבה כתוצאה מהתנגשות אלימה בעיירה צ'ורי צ'ורא (chauri chaura) (היום במדינת אוטר פרדש) בפברואר 1922. מחשש שהתנועה תפנה לנתיב אלים, ומתוך שכנוע שהדבר יביא להרס מוחלט של כל הישגיו, גנדי ביטל את הקמפיין הנרחב של מרי אזרחי.
גנדי נעצר ב-10 במרץ 1922, ונשפט באשמת "הסתה או ניסיון להסית", ונגזרו עליו שש שנות מאסר, החל מ-18 במרץ 1922. גנדי שוחרר מהמאסר לאחר שנתיים בלבד, בפברואר 1924, לאחר שעבר ניתוח לטיפול בדלקת התוספתן.
ללא אישיותו המאחדת של גנדי, מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי החלה להתפלג. בזמן שהותו בכלא, התפצלה המפלגה לשתי סיעות. פלג אחד הובל על ידי צ'יטהרנגן דאס (chittaranjan das) ועל ידי מוטילאל נהרו שדגלו בהשתתפות ברשות המחוקקת, והפלג האחר שהונהג על ידי צ'אקראוורטי ראג'פופאלאצ'רי (chakravarti rajagopalachari) ועל ידי סארדר ואללאבהבהאי פאטל (sardar vallabhbhai patel) שהתנגדו לצעד זה. בנוסף, שיתוף הפעולה בין הינדואים לבין מוסלמים שהיה בשיאו בזמן המאבק הבלתי אלים, החל להחלש. גנדי ניסה לגשר על פערים אלה באמצעות צעדים רבים, שכללו גם שביתת רעב בת שלושה שבועות בסתיו 1924, אבל הוא השיג הצלחה מוגבלת בלבד.
מלחמת העולם השנייה ותנועת "צאו מהודו"
בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין. בתחילה גנדי תמך במתן "סיוע מוסרי לא אלים" למאמץ הבריטי, אך מנהיגים אחרים של הקונגרס נעלבו מההחלטה החד צדדית של בריטניה להפוך את הודו למעורבת במלחמה לצידם, ללא התייעצות עם נציגי התושבים. כל חברי הקונגרס התפטרו מתפקידם. לאחר מחשבה ממושכת על הנושא, גנדי הכריז כי הודו לא תוכל להיות חלק ממלחמה שנערכת כביכול למען החופש הדמוקרטי, בעוד שחופש כזה נמנע מהודו עצמה.
מספר חברים במפלגת הקונגרס ובקבוצות פוליטיות הודיות אחרות, הן פרו-בריטיים והן אנטי-בריטיים, מתחו ביקורת על גנדי. חלקם הרגישו שהתנגדות לבריטניה בשעת מאבקה לחיים ולמוות היא דבר לא מוסרי, ואחרים סברו שגנדי לא תקיף מספיק כלפי הבריטים.
באותה תקופה קמה תנועת צאו מהודו שהייתה התנועה החזקה ביותר בהיסטוריה של המאבק לעצמאות הודו, עם מאסרים המוניים ואלימות בסדר גודל חסר תקדים. אלפי לאומנים הודים נהרגו ונפצעו מאש המשטרה, ונאסרו מאות אלפי אנשים. גנדי ותומכים הבהירו כי הם לא יתמכו במאמץ המלחמתי ללא שהודו תקבל עצמאות מיידית. גנדי אפילו הבהיר כי התנועה לא תעצור אם יבוצעו מעשים בודדים של אלימות, באומרו כי ה"אנרכיה המאורגנת" סביבו, היא "גרועה מאנרכיה אמיתית". הוא קרא לכל חברי הקונגרס וכל ההודים לשמור על משמעת באמצעות אהימסה ו"karo ya maro" ("פעל או מות") במאבק למען החופש.
ב-9 באוגוסט 1942, נאסרו גנדי וכל החברים בוועידות הקונגרס בבומביי בידי המשטרה הבריטית. גנדי נכלא במשך שנתיים ב"ארמון אגא חאן" בפונה. בזמן זה סבל גנדי 2 אבדות קשות בחייו האישים. מזכירו בן החמישים, מהדב דאסי, מת מהתקף לב. ב-22 בפברואר 1944 מתה אשתו, קסטורבה, לאחר 18 חודשי מאסר. שישה שבועות לאחר מכן סבל גנדי מהתקף מלריה חזק. הוא שוחרר לפני תום המלחמה ב-6 במאי 1944 בגלל בריאותו הלקויה ובשל צורך בניתוח. הראג' הבריטי לא רצה שגנדי ימות בכלא, על מנת שלא להתסיס את המדינה.
הדיכוי חסר הפשרות של תנועת "צאו מהודו" הביא לסדר בהודו עד סוף שנת 1943. עם זאת ניתן לטעון כי היא השיגה את מטרתה. בסוף מלחמת העולם הבריטים נתנו סימנים ברורים לכך שהשלטון יעבור לידי ההודים. בנקודה זו גנדי קרא להפסקת המאבק, ושוחררו כ-100,000 אסירים פוליטיים, כולל הנהגת הקונגרס.
מקווה שעזרתי :]
שואל השאלה:
ממש עזר תודה :)
יש מצב לשאול אותך שאלה בפרטי?
ממש עזר תודה :)
יש מצב לשאול אותך שאלה בפרטי?
אנונימית
בבקשה:)
שוט, לך על זה:)
שוט, לך על זה:)
באותו הנושא: