7 תשובות
טו ברית של אברהם ואלוהים
טז הגר יולדת לאברהם את ישמעאל
טז הגר יולדת לאברהם את ישמעאל
טו
פס' 1:
ה' מתגלה לאברם בחלום ואומר לו שלא יפחד, שהוא מגן עליו ויתן לו את גמולו.
פס' 3-2:
אברם חושש שימות בקרוב ללא יורש ולא מתנחם בהבטחות לכסף ולרכוש. אנשים עריריים נהגו בימי קדם למנות לעצמם יורש מעבדיהם, בתנאי שהעבד שנבחר ידאג לקבורתם לאחר מותם. גם אברם מינה יורש מעבדי ביתו והוא אליעזר, שמוצא משפחתו הוא מדמשק. אברם לראשונה מביע ספק בנוגע להבטחות ה' וניכר כי הוא מצוי במשבר אמונה. משבר זה מתבטא בפס' 3 בכך שמציין שוב את היותו ערירי ושעבדו יירש אותו.
פס' 5-4:
ה' מציין שוב שמי שיירש את אברם יהיה בנו, בשר מבשרו, ולא אחד מעבדיו. כדי להרגיע את חששות אברם ולחזק את אמונתו, ה' מבקש ממנו לספור את כוכבי השמיים כדי להעביר את המסר שצאצאי אברם יהיו כה רבים עד כי לא ניתן יהיה לספור אותם. כאן מדובר בהבטחה לא רק ליורש, אלא לצאצאים רבים.
פס' 6:
מראה הכוכבים בשמיים ודברי ה' חיזקו מחדש את אמונת אברם. בפס' זה יש קושי בביטוי "ויחשבה לו צדקה"- מי חשב למי צדקה, מיהו נושא המשפט ומיהו מושא המשפט?
פתרונות:
א. אברם מחשיב לה' צדקה, כלומר אברם ראה בהבטחת ה' מעשה חסד כלפיו. יש הרואים בפירוש זה בעיה תיאולוגית היות ויש כאן פגיעה בכבוד ה'- משתמע שאברם מעניק לה' ציון, "נקודות זכות"!
ב. ה' מחשיב לאברם צדקה, כלומר ה' רואה לזכותו של אברם את אמונתו בו .
על פי פס' 7, הפירוש השני עדיף כי ה' רואה בעין יפה את אמונת אברם ולכן מיד מופיעה הבטחתו והוא אף כורת עמו ברית.
פס' 21-7: הבטחת הארץ לצאצאי אברם
בפס' אלה הבטחות ה' לאברם הופכות לברית, להסכם מחייב. ה' מתחייב לתת לצאצאי אברם את ארץ כנען.
פס' 7:
"ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה "- יש קושי בהצהרת ה' שהוא נגלה לאברם באור כשדים , היות ולפי בראשית י"א 30 תרח הוא זה שמחליט לצאת עם משפחתו מאור, ולפי בראשית י"ב 1 ה' מתגלה לאברם כשהוא בחרן.
פתרון לסתירה בין הכתובים:
פס' 7 מגשר בין שתי המסורות (י"א 30 וי"ב 1)- התגלות ה' לאברם הייתה כבר באור ולא בחרן.
פס' 8:
אברם שואל את ה' כיצד ידע שאכן הוא יירש את הארץ. שאלתו מעידה על משבר האמונה שלו היות ומשתמע שהוא מפקפק בהבטחות ה' וזקוק להוכחה.
פס' 9 ואילך:
מפס' זה ועד סוף הפרק ה' עושה מעשה שיחזק את ביטחונו של אברם בנוגע להבטחות ה'. ה' כורת ברית עם אברם וברית זו מכונה "ברית בין הבתרים".
סוגי בריתות במקרא:
1. ברית ואסאלית- ברית שיש בה שני צדדים, צד חלש וצד חזק ממנו. הצד החלש מתחייב להיות נאמן לחזק, והחזק מתחייב להגן על החלש .
2. ברית הענקה\ ברית חסד- ברית שבה רק צד אחד מתחייב, והצד השני אינו מתחייב לדבר .
טקס ברית בין הבתרים:
ה' דורש מאברם לקחת בעלי חיים "משולשים" (בני שלושה חודשים או שלוש שנים): עגלה, עז ואיל. על אברם לבתר, כלומר לחתוך אותם לשניים, ולהציב את הבתרים זה מול זה . בנוסף לבהמות, הוא נדרש גם לקחת שני בעלי כנף- "תור וגוזל", אך לא לבתר אותם אלא להציבם שלמים ליד הבתרים . כעת נוצר מעבר, שמשני צדדיו בעלי החיים המבותרים, ובקצהו בעלי הכנף השלמים.
העובר במעבר שבין בעלי החיים הוא הצד המתחייב בברית. הוא מתחייב שאם יפר את השבועה שנשבע, דינו כדין בעל החיים המבותר, או שמשמעות הביתור היא ששני הצדדים בברית הם כגוף אחד, ורק יחדיו מהווים את השלם.
בשלב זה, אלוהים עדיין לא עובר בין הבתרים .
קושי:
מדוע אברם מבתר את בעלי החיים המשולשים ואת בעלי הכנף משאיר שלמים?
הפתרונות הם במשמעות הסמלית של החיות:
1. בעלי החיים המבותרים מסמלים שלושה דורות של השעבוד והעינוי במצרים, ובעלי הכנף מסמלים את הדור הרביעי שיצא מעבדות לחירות וישוב לארץ . זהו הפירוש המקובל יותר.
2. בעלי החיים המבותרים מסמלים את עמי העולם, עובדי האלילים, שסופם להיכחד. הם אמנם חזקים אך בהתאם לרצון ה', הם יבותרו, כלומר ייכחדו. בעלי הכנף מסמלים את עם ישראל, הנודד ממקום למקום, חלש אך חזק ברוח, שה' ישמור תמיד על שלמותו והוא לא ייכחד לעולם.
פס' 11:
עיט יורד לטרוף את הפגרים ואברם מגרש את הציפורים הטורפות. העיט מסמל את המצרים, או את פרעה, שיענו את ישראל וירצו להשמידם, אך לא יצליחו בכך. אפשרות נוספת- העיט מסמל את אויבי ישראל, אשר ינסו לפגוע בישראל בכל דור ודור, אך יובסו.
פס' 12:
השמש שוקעת, אברם נרדם, אימה וחשכה נופלות עליו והן מסמלות את הצרות שיפקדו את צאצאיו- עם ישראל.
פס' 13:
ה' מודיע לאברם שבעתיד עם ישראל יחיו בארץ זרה והם יהיו משועבדים 400 שנה. כמובן שיש כאן רמז לגלות ולשעבוד במצרים. בפס' זה יש קושי: תקופת השעבוד במצרים הייתה שלושה דורות, ולא ארבעה, ולכן נשאלת השאלה- מדוע נאמר שהעינוי יימשך 400 שנה?
פתרונות:
א. במילים "ארבע מאות שנה" הכוונה לזמן שעם ישראל יהיה גר בארץ זרה (כולל גלויות שונות), ולא לתקופת השעבוד. בחלק משנונים אלה, תהיינה שנות העבדות במצרים. לפיכך יש להחליף את סדר המילים בפס' ולקרוא: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם".
ב. יש לספור 400 שנה מרגע כריתת הברית עם אברם ועד לסיומה של עבדות מצרים.
פס' 14:
ה' מודיע שלאחר השעבוד הממושך, יעניש את המצרים ויש בכך קושי מוסרי, שהרי מדוע הם צריכים להיענש אם ה' הוא זה שגרם להם לשעבד את ישראל? פתרון: פרשנים שונים טענו שהמצרים נענשו משום שהגזימו במעשיהם- הם התאכזרו לבני ישראל, ואף ביקשו להשמידם.
פס' 16:
בפס' זה ניתנת הסיבה לשעבוד. האמורי הוא שם כללי לעמי כנען שישבו בארץ. העם האמורי עדיין לא חטאו במידה כזאת שתצדיק את עונשם. רק לאחר שימלאו את מכסת חטאיהם ייענשו בגירוש מהארץ, ורק אז עם ישראל יוכל לרשת את הארץ.
מפס' זה עולים שני קשיים:
קושי מוסרי- עם ישראל נאלץ לסבול 400 שנה בהמתנה עד שהאמורי יחטא. פתרון: יש הסבורים שהסיבה לתקופה הארוכה של ישראל בגלות היא רצון ה' לגבש את העם ולאחדו לקראת כניסתו לארץ.
קושי תיאולוגי- אם לאדם יש בחירה חופשית, אז כיצד ייתכן שה' מודיע מראש על עונשו של העם האמורי, עוד לפני שחטא? פתרון: "הכל צפוי והרשות נתונה"- ה' צופה את העתיד אך לאמורי יש בחירה. אם יבחרו לשנות את דרכם, ה' לא יגרשם, אך אם ימשיכו לחטוא, ה' יגרשם מן הארץ. מכאן משתמע שה' הוא אלוהי הצדק והחסד שהרי אינו מעניש למרות שהחטא ידוע מראש. רק לאחר שהחטא מתבצע, ה' מעניש. בנוסף יש לשים לב לכך שהוא נוהג על פי הצדק לא רק עם ישראל אלא גם עם עמים זרים. מהעונש הצפוי לאמורי ניתן להסיק שנתינת הארץ היא על תנאי. כל עם שיושב בארץ צריך לזכור שזו ארצו של ה' ולכן אין לטמא אותה מבחינה דתית ומוסרית.
פס' 17:
תנור העשן ולפיד האש מייצגים את ה'- הוא עובר בין החיות המבותרות ובכך מסמן את התחייבותו לאברם ולצאצאיו. תנור העשן ולפיד האש הם רמז לעמוד הענן ועמוד האש שילוו את בני ישראל בהמשך , והם מסמלים את הגנת ה' עליהם. יש כאן רמז לנס הגדול של יציאת מצרים.
פס' 18:
גבולות הארץ המובטחת- מנהר הנילוס שבמצרים ועד נהר פרת שבמסופוטמיה. הבטחה זו קויימה בימי דוד- גבולות אלה תואמים לאימפריה של דוד ושלמה בנו .
פס' 21-19:
ה' מבטיח לאברם שצאצאיו יירשו את העמים שישבו בכנען.
פס' 1:
ה' מתגלה לאברם בחלום ואומר לו שלא יפחד, שהוא מגן עליו ויתן לו את גמולו.
פס' 3-2:
אברם חושש שימות בקרוב ללא יורש ולא מתנחם בהבטחות לכסף ולרכוש. אנשים עריריים נהגו בימי קדם למנות לעצמם יורש מעבדיהם, בתנאי שהעבד שנבחר ידאג לקבורתם לאחר מותם. גם אברם מינה יורש מעבדי ביתו והוא אליעזר, שמוצא משפחתו הוא מדמשק. אברם לראשונה מביע ספק בנוגע להבטחות ה' וניכר כי הוא מצוי במשבר אמונה. משבר זה מתבטא בפס' 3 בכך שמציין שוב את היותו ערירי ושעבדו יירש אותו.
פס' 5-4:
ה' מציין שוב שמי שיירש את אברם יהיה בנו, בשר מבשרו, ולא אחד מעבדיו. כדי להרגיע את חששות אברם ולחזק את אמונתו, ה' מבקש ממנו לספור את כוכבי השמיים כדי להעביר את המסר שצאצאי אברם יהיו כה רבים עד כי לא ניתן יהיה לספור אותם. כאן מדובר בהבטחה לא רק ליורש, אלא לצאצאים רבים.
פס' 6:
מראה הכוכבים בשמיים ודברי ה' חיזקו מחדש את אמונת אברם. בפס' זה יש קושי בביטוי "ויחשבה לו צדקה"- מי חשב למי צדקה, מיהו נושא המשפט ומיהו מושא המשפט?
פתרונות:
א. אברם מחשיב לה' צדקה, כלומר אברם ראה בהבטחת ה' מעשה חסד כלפיו. יש הרואים בפירוש זה בעיה תיאולוגית היות ויש כאן פגיעה בכבוד ה'- משתמע שאברם מעניק לה' ציון, "נקודות זכות"!
ב. ה' מחשיב לאברם צדקה, כלומר ה' רואה לזכותו של אברם את אמונתו בו .
על פי פס' 7, הפירוש השני עדיף כי ה' רואה בעין יפה את אמונת אברם ולכן מיד מופיעה הבטחתו והוא אף כורת עמו ברית.
פס' 21-7: הבטחת הארץ לצאצאי אברם
בפס' אלה הבטחות ה' לאברם הופכות לברית, להסכם מחייב. ה' מתחייב לתת לצאצאי אברם את ארץ כנען.
פס' 7:
"ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה "- יש קושי בהצהרת ה' שהוא נגלה לאברם באור כשדים , היות ולפי בראשית י"א 30 תרח הוא זה שמחליט לצאת עם משפחתו מאור, ולפי בראשית י"ב 1 ה' מתגלה לאברם כשהוא בחרן.
פתרון לסתירה בין הכתובים:
פס' 7 מגשר בין שתי המסורות (י"א 30 וי"ב 1)- התגלות ה' לאברם הייתה כבר באור ולא בחרן.
פס' 8:
אברם שואל את ה' כיצד ידע שאכן הוא יירש את הארץ. שאלתו מעידה על משבר האמונה שלו היות ומשתמע שהוא מפקפק בהבטחות ה' וזקוק להוכחה.
פס' 9 ואילך:
מפס' זה ועד סוף הפרק ה' עושה מעשה שיחזק את ביטחונו של אברם בנוגע להבטחות ה'. ה' כורת ברית עם אברם וברית זו מכונה "ברית בין הבתרים".
סוגי בריתות במקרא:
1. ברית ואסאלית- ברית שיש בה שני צדדים, צד חלש וצד חזק ממנו. הצד החלש מתחייב להיות נאמן לחזק, והחזק מתחייב להגן על החלש .
2. ברית הענקה\ ברית חסד- ברית שבה רק צד אחד מתחייב, והצד השני אינו מתחייב לדבר .
טקס ברית בין הבתרים:
ה' דורש מאברם לקחת בעלי חיים "משולשים" (בני שלושה חודשים או שלוש שנים): עגלה, עז ואיל. על אברם לבתר, כלומר לחתוך אותם לשניים, ולהציב את הבתרים זה מול זה . בנוסף לבהמות, הוא נדרש גם לקחת שני בעלי כנף- "תור וגוזל", אך לא לבתר אותם אלא להציבם שלמים ליד הבתרים . כעת נוצר מעבר, שמשני צדדיו בעלי החיים המבותרים, ובקצהו בעלי הכנף השלמים.
העובר במעבר שבין בעלי החיים הוא הצד המתחייב בברית. הוא מתחייב שאם יפר את השבועה שנשבע, דינו כדין בעל החיים המבותר, או שמשמעות הביתור היא ששני הצדדים בברית הם כגוף אחד, ורק יחדיו מהווים את השלם.
בשלב זה, אלוהים עדיין לא עובר בין הבתרים .
קושי:
מדוע אברם מבתר את בעלי החיים המשולשים ואת בעלי הכנף משאיר שלמים?
הפתרונות הם במשמעות הסמלית של החיות:
1. בעלי החיים המבותרים מסמלים שלושה דורות של השעבוד והעינוי במצרים, ובעלי הכנף מסמלים את הדור הרביעי שיצא מעבדות לחירות וישוב לארץ . זהו הפירוש המקובל יותר.
2. בעלי החיים המבותרים מסמלים את עמי העולם, עובדי האלילים, שסופם להיכחד. הם אמנם חזקים אך בהתאם לרצון ה', הם יבותרו, כלומר ייכחדו. בעלי הכנף מסמלים את עם ישראל, הנודד ממקום למקום, חלש אך חזק ברוח, שה' ישמור תמיד על שלמותו והוא לא ייכחד לעולם.
פס' 11:
עיט יורד לטרוף את הפגרים ואברם מגרש את הציפורים הטורפות. העיט מסמל את המצרים, או את פרעה, שיענו את ישראל וירצו להשמידם, אך לא יצליחו בכך. אפשרות נוספת- העיט מסמל את אויבי ישראל, אשר ינסו לפגוע בישראל בכל דור ודור, אך יובסו.
פס' 12:
השמש שוקעת, אברם נרדם, אימה וחשכה נופלות עליו והן מסמלות את הצרות שיפקדו את צאצאיו- עם ישראל.
פס' 13:
ה' מודיע לאברם שבעתיד עם ישראל יחיו בארץ זרה והם יהיו משועבדים 400 שנה. כמובן שיש כאן רמז לגלות ולשעבוד במצרים. בפס' זה יש קושי: תקופת השעבוד במצרים הייתה שלושה דורות, ולא ארבעה, ולכן נשאלת השאלה- מדוע נאמר שהעינוי יימשך 400 שנה?
פתרונות:
א. במילים "ארבע מאות שנה" הכוונה לזמן שעם ישראל יהיה גר בארץ זרה (כולל גלויות שונות), ולא לתקופת השעבוד. בחלק משנונים אלה, תהיינה שנות העבדות במצרים. לפיכך יש להחליף את סדר המילים בפס' ולקרוא: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם".
ב. יש לספור 400 שנה מרגע כריתת הברית עם אברם ועד לסיומה של עבדות מצרים.
פס' 14:
ה' מודיע שלאחר השעבוד הממושך, יעניש את המצרים ויש בכך קושי מוסרי, שהרי מדוע הם צריכים להיענש אם ה' הוא זה שגרם להם לשעבד את ישראל? פתרון: פרשנים שונים טענו שהמצרים נענשו משום שהגזימו במעשיהם- הם התאכזרו לבני ישראל, ואף ביקשו להשמידם.
פס' 16:
בפס' זה ניתנת הסיבה לשעבוד. האמורי הוא שם כללי לעמי כנען שישבו בארץ. העם האמורי עדיין לא חטאו במידה כזאת שתצדיק את עונשם. רק לאחר שימלאו את מכסת חטאיהם ייענשו בגירוש מהארץ, ורק אז עם ישראל יוכל לרשת את הארץ.
מפס' זה עולים שני קשיים:
קושי מוסרי- עם ישראל נאלץ לסבול 400 שנה בהמתנה עד שהאמורי יחטא. פתרון: יש הסבורים שהסיבה לתקופה הארוכה של ישראל בגלות היא רצון ה' לגבש את העם ולאחדו לקראת כניסתו לארץ.
קושי תיאולוגי- אם לאדם יש בחירה חופשית, אז כיצד ייתכן שה' מודיע מראש על עונשו של העם האמורי, עוד לפני שחטא? פתרון: "הכל צפוי והרשות נתונה"- ה' צופה את העתיד אך לאמורי יש בחירה. אם יבחרו לשנות את דרכם, ה' לא יגרשם, אך אם ימשיכו לחטוא, ה' יגרשם מן הארץ. מכאן משתמע שה' הוא אלוהי הצדק והחסד שהרי אינו מעניש למרות שהחטא ידוע מראש. רק לאחר שהחטא מתבצע, ה' מעניש. בנוסף יש לשים לב לכך שהוא נוהג על פי הצדק לא רק עם ישראל אלא גם עם עמים זרים. מהעונש הצפוי לאמורי ניתן להסיק שנתינת הארץ היא על תנאי. כל עם שיושב בארץ צריך לזכור שזו ארצו של ה' ולכן אין לטמא אותה מבחינה דתית ומוסרית.
פס' 17:
תנור העשן ולפיד האש מייצגים את ה'- הוא עובר בין החיות המבותרות ובכך מסמן את התחייבותו לאברם ולצאצאיו. תנור העשן ולפיד האש הם רמז לעמוד הענן ועמוד האש שילוו את בני ישראל בהמשך , והם מסמלים את הגנת ה' עליהם. יש כאן רמז לנס הגדול של יציאת מצרים.
פס' 18:
גבולות הארץ המובטחת- מנהר הנילוס שבמצרים ועד נהר פרת שבמסופוטמיה. הבטחה זו קויימה בימי דוד- גבולות אלה תואמים לאימפריה של דוד ושלמה בנו .
פס' 21-19:
ה' מבטיח לאברם שצאצאיו יירשו את העמים שישבו בכנען.
שואל השאלה:
אומיגד תודה
יש שם את עקידת יצחק?
אומיגד תודה
יש שם את עקידת יצחק?
פס' 1:
מהווה אקספוזיציה לסיפור היות ומופיעות בו הדמויות הראשיות (שרי, אברם והגר) ומוצגים נתוני הרקע ההכרחיים להבנת הסיפור (שרי, אשת אברם, עקרה) ואף רמז למה שיקרה בהמשך (לשרי העקרה יש שפחה ובאמצעותה תפתר הבעיה). כמו כן, ניתן לראות בסדר המילים בפס' 1 גם כן רמז למה שיקרה בהמשך- יריבות בין שתי הנשים כשאברם נלכד באמצע שלא ביוזמתו.
פס' 2:
שרי יוזמת פתרון- מציעה לאברם את שפחתה. בימי קדם, עקרותה של אישה גרמה לירידה במעמדה החברתי. מדברי שרי ניתן ללמוד על אמונות בנוגע לילודה בימי המקרא: עקרות או פריון נחשבו כתלויים ברצון ה' ועקרות האישה נחשבה כעונש מאלוהים לאישה. זו הסיבה לכך ששרי אומרת: "הנה נא עצרני ה' מלדת....".
את הביטוי "אולי אבנה ממנה" ניתן להבין בשתי דרכים:
א. הבן שיוולד מאברם והגר ייחשב לבנה של שרי.
ב. יש הסבורים שניכרת כאן אמונה עממית לפיה אישה הרה יכולה "להדביק" נשים אחרות ובזכותה הן יהיו גם כן בהיריון.
יש לציין שהצעתה של שרי לא הייתה חריגה. נמצאו תעודות מהמזרח הקדום המעידות על כך שבחוזה הנישואין בני הזוג היו מסכימים שאם האישה לא תלד לבעלה ילדים היא חייבת להביא לו אישה אחרת שתלד במקומה.
פס' 3:
הכינויים השונים לדמויות רומזים על הקושי של שרי ליישם את הפתרון שהציעה: שרי מכונה "אשת אברם" ואברם מכונה "אישה" (=האיש שלה, בעלה). כינויים אלה מעידים על השייכות שחשו אחד כלפי השני ועל הקשר הרגשי שלהם. הגר מכונה "שפחתה" וזה מעיד על מעמדה הנמוך (לא שואלים אפילו לרצונה). מצד שני, היא ניתנת לאברם לאישה, כלומר מדובר בנישואים לכל דבר.
פס' 6-4: הסכסוך בין שרי להגר
פס' 4:
"ויבוא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה"- לאחר שהגר הרתה, היא הקלה בכבודה של שרי ("ותקל"- שורש ק.ל.ל במשמעות של קל, לא כבד), כלומר הגר מתנשאת על שרי ומזלזלת בה.
פס' 5:
שרי נפגעת מיחסה כפוי הטובה של הגר ורואה באברם אשם בכך. היא אומרת לו: "חמסי עליך" כלומר העוול שנגרם לי הוא בגללך ומציינת שה' ישפוט בינהם אם תלונתה מוצדקת או לא.
פס' 6:
אברם מנסה לשכך את כעסה של אשתו בכך שמתיר לה לעשות להגר מה שהיא רוצה. הוא מכנה את הגר "שפחתך" וזה מעיד על הניתוק הרגשי בין אברם להגר. שרי מענה את הגר, לא ברור כיצד היא מענה אותה אך כן ברור שהעינוי קשה להגר היות והיא בורחת למדבר (היא מעדיפה להסתכן במוות בצמא מאשר להישאר אצל שרי). על פי פרשנים רבים שרי חטאה כאשר עינתה את הגר ופעלה לא על פי ערכי החסד והחמלה.
פס' 15-7: המפגש בין הגר לבין מלאך ה'
פס' 8-7:
הגר בורחת למדבר (כנראה התכוונה להגיע למצרים) ועוצרת ליד מעיין, שם מלאך ה' שואל אותה מאין באה ולאן היא מתכוונת להגיע. בשאלתו יש קושי תיאולוגי- הרי כמלאך ה' בוודאי הוא יודע את התשובות לשאלות ששאל, אז מדוע הוא בכל זאת שואל? פתרון: בדרך זו המלאך מנסה לפתוח עמה בשיחה וגם באמצעות הכינוי "שפחת שרי" הוא משייך אותה לשרי ורומז לה שעליה לחזור לבית אדוניה. הגר מספרת למלאך על קשייה ומתשובתה עולה כי היא מכבדת את שרי ורואה בה כגבירתה, אך אינה יכולה לשאת עוד את יחסה כלפיה.
פס' 11-9:
מלאך ה' מעודד את הגר לשוב לבית אדוניה ומציין כי היא תזכה לגמול רב- היא תבורך בצאצאים רבים והיא תלד בן ששמו יהיה ישמעאל ("כי שמע ה' אל עניך"= ה' שמע את כאבך ויפצה אותך על סבלך).
בפס' 11-9 יש קושי תוכני:
בדברי המלאך חוזר שלוש פעמים המשפט "ויאמר לה מלאך ה'" וחזרה זו נראית מיותרת שהרי הגר אינה קוטעת את רצף דבריו של המלאך! פתרון: המשפט חוזר כאשר הנושא משתנה או כאשר השומע (במקרה זה- הגר) אינו מגיב לדברים הנאמרים לו. בפס' 9 המלאך מצווה על הגר לשוב ולהתענות בבית גבירתה. הגר אינה עונה למלאך, כנראה משום שאינה מעוניינת לחזור לשרי ושוב לסבול. בפס' 10 המלאך מבטיח להגר שיהיו לה צאצאים רבים. גם כאן הגר שותקת, ייתכן שמשום שהיא מפקפקת בהבטחה זו וקשה לה להתלהב מהבטחה לעתיד הרחוק. בפס' 11 הוא פונה לרגשותיה האמהיים ומבטיח לה הבטחה לעתיד הקרוב. הוא אומר לה מה עומד לקרות בקרוב וזהו חיזוק עבורה שאכן מדובר במלאך ה', שהרי הוא יודע על הריונה.
פס' 14-13:
הגר קוראת לאלוהים שהתגלה אליה "אל רואי", כלומר האל שרואה אותי. הגר נדהמת מכך שגם כאן במדבר האל רואה אותה ומשגיח עליה ("הגם הלום ראיתי אחרי רואי?") שהרי היא רגילה לנוכחות האל רק בבית אברם. היא קוראת למקום ההתגלות "באר לחי רואי", כלומר הבאר בה האל רואה ומשגיח על האדם החי (האל ראה אותה והשגיח עליה). הערת המחבר בפס' 14 "הנה בין קדש ובין ברד" מוכיחה שזהו סיפור אטיולוגי הבא להסביר את שמה של הבאר. בפס' אלה חוזר השורש המנחה ר.א.ה המדגיש את החוויה הגדולה שעברה על הגר במדבר, באמצעות הראייה. מצד אחד, ה' רואה אותה ומצד שני, היא זוכה לראות את מלאך ה'.
פס' 16-15:
הגר שבה לבית אדוניה וילדה לאברם את ישמעאל. אברם היה בן 86 בלידת בנו.
מהווה אקספוזיציה לסיפור היות ומופיעות בו הדמויות הראשיות (שרי, אברם והגר) ומוצגים נתוני הרקע ההכרחיים להבנת הסיפור (שרי, אשת אברם, עקרה) ואף רמז למה שיקרה בהמשך (לשרי העקרה יש שפחה ובאמצעותה תפתר הבעיה). כמו כן, ניתן לראות בסדר המילים בפס' 1 גם כן רמז למה שיקרה בהמשך- יריבות בין שתי הנשים כשאברם נלכד באמצע שלא ביוזמתו.
פס' 2:
שרי יוזמת פתרון- מציעה לאברם את שפחתה. בימי קדם, עקרותה של אישה גרמה לירידה במעמדה החברתי. מדברי שרי ניתן ללמוד על אמונות בנוגע לילודה בימי המקרא: עקרות או פריון נחשבו כתלויים ברצון ה' ועקרות האישה נחשבה כעונש מאלוהים לאישה. זו הסיבה לכך ששרי אומרת: "הנה נא עצרני ה' מלדת....".
את הביטוי "אולי אבנה ממנה" ניתן להבין בשתי דרכים:
א. הבן שיוולד מאברם והגר ייחשב לבנה של שרי.
ב. יש הסבורים שניכרת כאן אמונה עממית לפיה אישה הרה יכולה "להדביק" נשים אחרות ובזכותה הן יהיו גם כן בהיריון.
יש לציין שהצעתה של שרי לא הייתה חריגה. נמצאו תעודות מהמזרח הקדום המעידות על כך שבחוזה הנישואין בני הזוג היו מסכימים שאם האישה לא תלד לבעלה ילדים היא חייבת להביא לו אישה אחרת שתלד במקומה.
פס' 3:
הכינויים השונים לדמויות רומזים על הקושי של שרי ליישם את הפתרון שהציעה: שרי מכונה "אשת אברם" ואברם מכונה "אישה" (=האיש שלה, בעלה). כינויים אלה מעידים על השייכות שחשו אחד כלפי השני ועל הקשר הרגשי שלהם. הגר מכונה "שפחתה" וזה מעיד על מעמדה הנמוך (לא שואלים אפילו לרצונה). מצד שני, היא ניתנת לאברם לאישה, כלומר מדובר בנישואים לכל דבר.
פס' 6-4: הסכסוך בין שרי להגר
פס' 4:
"ויבוא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה"- לאחר שהגר הרתה, היא הקלה בכבודה של שרי ("ותקל"- שורש ק.ל.ל במשמעות של קל, לא כבד), כלומר הגר מתנשאת על שרי ומזלזלת בה.
פס' 5:
שרי נפגעת מיחסה כפוי הטובה של הגר ורואה באברם אשם בכך. היא אומרת לו: "חמסי עליך" כלומר העוול שנגרם לי הוא בגללך ומציינת שה' ישפוט בינהם אם תלונתה מוצדקת או לא.
פס' 6:
אברם מנסה לשכך את כעסה של אשתו בכך שמתיר לה לעשות להגר מה שהיא רוצה. הוא מכנה את הגר "שפחתך" וזה מעיד על הניתוק הרגשי בין אברם להגר. שרי מענה את הגר, לא ברור כיצד היא מענה אותה אך כן ברור שהעינוי קשה להגר היות והיא בורחת למדבר (היא מעדיפה להסתכן במוות בצמא מאשר להישאר אצל שרי). על פי פרשנים רבים שרי חטאה כאשר עינתה את הגר ופעלה לא על פי ערכי החסד והחמלה.
פס' 15-7: המפגש בין הגר לבין מלאך ה'
פס' 8-7:
הגר בורחת למדבר (כנראה התכוונה להגיע למצרים) ועוצרת ליד מעיין, שם מלאך ה' שואל אותה מאין באה ולאן היא מתכוונת להגיע. בשאלתו יש קושי תיאולוגי- הרי כמלאך ה' בוודאי הוא יודע את התשובות לשאלות ששאל, אז מדוע הוא בכל זאת שואל? פתרון: בדרך זו המלאך מנסה לפתוח עמה בשיחה וגם באמצעות הכינוי "שפחת שרי" הוא משייך אותה לשרי ורומז לה שעליה לחזור לבית אדוניה. הגר מספרת למלאך על קשייה ומתשובתה עולה כי היא מכבדת את שרי ורואה בה כגבירתה, אך אינה יכולה לשאת עוד את יחסה כלפיה.
פס' 11-9:
מלאך ה' מעודד את הגר לשוב לבית אדוניה ומציין כי היא תזכה לגמול רב- היא תבורך בצאצאים רבים והיא תלד בן ששמו יהיה ישמעאל ("כי שמע ה' אל עניך"= ה' שמע את כאבך ויפצה אותך על סבלך).
בפס' 11-9 יש קושי תוכני:
בדברי המלאך חוזר שלוש פעמים המשפט "ויאמר לה מלאך ה'" וחזרה זו נראית מיותרת שהרי הגר אינה קוטעת את רצף דבריו של המלאך! פתרון: המשפט חוזר כאשר הנושא משתנה או כאשר השומע (במקרה זה- הגר) אינו מגיב לדברים הנאמרים לו. בפס' 9 המלאך מצווה על הגר לשוב ולהתענות בבית גבירתה. הגר אינה עונה למלאך, כנראה משום שאינה מעוניינת לחזור לשרי ושוב לסבול. בפס' 10 המלאך מבטיח להגר שיהיו לה צאצאים רבים. גם כאן הגר שותקת, ייתכן שמשום שהיא מפקפקת בהבטחה זו וקשה לה להתלהב מהבטחה לעתיד הרחוק. בפס' 11 הוא פונה לרגשותיה האמהיים ומבטיח לה הבטחה לעתיד הקרוב. הוא אומר לה מה עומד לקרות בקרוב וזהו חיזוק עבורה שאכן מדובר במלאך ה', שהרי הוא יודע על הריונה.
פס' 14-13:
הגר קוראת לאלוהים שהתגלה אליה "אל רואי", כלומר האל שרואה אותי. הגר נדהמת מכך שגם כאן במדבר האל רואה אותה ומשגיח עליה ("הגם הלום ראיתי אחרי רואי?") שהרי היא רגילה לנוכחות האל רק בבית אברם. היא קוראת למקום ההתגלות "באר לחי רואי", כלומר הבאר בה האל רואה ומשגיח על האדם החי (האל ראה אותה והשגיח עליה). הערת המחבר בפס' 14 "הנה בין קדש ובין ברד" מוכיחה שזהו סיפור אטיולוגי הבא להסביר את שמה של הבאר. בפס' אלה חוזר השורש המנחה ר.א.ה המדגיש את החוויה הגדולה שעברה על הגר במדבר, באמצעות הראייה. מצד אחד, ה' רואה אותה ומצד שני, היא זוכה לראות את מלאך ה'.
פס' 16-15:
הגר שבה לבית אדוניה וילדה לאברם את ישמעאל. אברם היה בן 86 בלידת בנו.
^ זה טז
אני מת זה כמו vod
אפשר תיבת נוח
אפשר תיבת נוח
שואל השאלה:
ואו חח
ואו חח