אני בת 15 ואח שלי בן 18 אוטוטו ואנחנו ביחד בחדר. הבית קטן אז אנחנו ביחד בחדר מהרגע שנולדתי.

בכל מקרה אני מתחרפנת, ההורים שלי לא מראים שום מאמץ לחפש בית,הם חיפשו לפני שנה ופתאום הפסיקו.
וזה באמת נורא, אח שלי נמצא בחדר ואני בעיקרון נמצאת רק בסלון וישנה בחדר, אני לומדת בסלון והכל.
אח שלי במחשב שלו 24/7 ולא מבינה מה הקטע של אנשים במחשב,צועקים שוברים דברים..
בכל אופן הוא גם לומד בחדר.
מבחינת למידה לרוב אני רוצה לשבור מישהו, אני בכיתה י מופת וקשה לי וכל הרעש שאני מתמודדת איתו במהלך למידה למבחנים בשיעורי בית לא עוזר לי. אמא שלי לרוב בסלון עם הסדרות שלה, אבא שלי עם השיחות טלפון שלו ואח שלי עם הצעקות שלו והדפיקות על השולחן ..
בכל מקרה יש גם את הקטע של השינה. הוא מפסיק לדבר עם חברים שלו במחשב בסביבות 12-2, אין לי את האופציה לישון עם זה הרגע כי זה מלחיץ בטירוף. אז אם אני עייפה לפני המועד הזה זו בעיה שלי. נגיד סיימתי ללמוד מאוחר והיה לי יום ארוך, אני ישנה בסלון אין לי ברירה, או נגיד אני סתם עייפה ב10 במקום ב1, אין לי ברירה אני ישנה בסלון וכשהוא הולך לישון אני חוזרת לחדר. באמת שזה מייאש אותי בטירוף,מעבר לפרטיות שאין לי בשיט אין לי כלום, באמת כלום אפילו ארון יש לנו משותף. נמאס לי שאני צריכה להתחשב בכולם ושאני צריכה להיות זו שמוותרת בלי סוף. גם מבחינה של לימודים,יש מקלחת אחת והיום אח שלי שהתחיל ב9 קם ב6 48 ונכנס לשם. היופי שהשעה הקבועה שלי היא 6 50, זו השעה שבה כולנו מגיעים בזמן מבלי לאחר, כשצעקתי עליו שהוא חסר התחשבות לחלוטין הוא אומר לי "מה זו אשמתי שלא קמתי מוקדם יותר? תקומי את!"
עזבו שאין הגיון במשפט
מעבר לזה אני היחידה בבית שאין לה כלום, לאבא שלי יש חדר עבודה, אמא שלי יש לה את החדר שינה שלהם ולאח שלי יש את החדר "שלנו, זהו.
זה לא רק בראש שלי נכון? אני באמת סובלת וזה מייאש אותי, וקורה לי לפעמים שעובר עליי יום נוראי ואני רק רוצה להיות באיזשהו חדר ולא לצאת משם ואין לי את האופציה הזאת.
זה הגיוני שזה מטריף אותי? אני לא סתם מפונקת נכון?