שאלה לבנות שמרעיבות את עצמן (טריגר)

לאותן בנות בסיטואציה הזאת נראה שזה אפשרי,
לרוב זה בא ממקום של יאוש. אותן בנות לא מבינות את הסכנה שזה עלול לגרום להן עקב המטרה הלא פשוטה בהן הן חושקות.

דבר ראשון זה לא אשמתן רובם עושות את זה בגלל השפעה של המדיה ולחץ חברתי בלי בכלל להבין איך תזונה עובדת ואת ההשפעות של מאזן קלוריות שלילי, גם בנוסף יש כאלו עם בודי דיסמורפיה והפרעות אכילה שלא באמת יכולות לשלוט ברצון להרעיב את עצמן וזה משהו הרבה יותר מסובך מסתם להפסיק עם זה

בתור מישהי שעברה את זה בעבר
באמת נראה לך שזו החלטה? שזה משהו שאפשר להפסיק כל כל בקלות? הפרעת אכילה זו הפרעה נפשית. זה משהו שאי אפשר לשלוט בו ולא משנה מה אומרים לך עדיין משוכנעים שזה בסדר. אני לפניי שנתיים (עכשיו אני בסדר) הייתי בטוחה שלאכול 100 קלוריות ביום זה מה שהגוף שלי צריך, שכל הסחרחורות האלו זה רק ההבנה של הגוף שלי שהוא מתרגל למה שהוא באמת צריך, ושעד עכשיו אכלתי יותר ממה שהייתי צריכה. זה לא משהו שאפשר פשוט להפסיק. זה תהליך קשוח מאוד.

לפעמים בנות מרגישות רע אם איך שהן נראות והן חושבות שהן שמנות, והן חושבות שאם הן יפסיקו לאכול ולהקיא מלא זה יעזור. הן חושבות שברגע שהן ירזו הן ירגישו יותר טוב עם עצמן אבל זה לא נכון.
אחרי שהן מרזות הן עדיין חושבות שהן שמנות ומכוערות אפילו שרזו יותר מידי וכמעט ולא אכלו.
וייקח להן מלא זמן להבין שהכל איך שהן מסתכלות על עצמן, אם הן יחשבו שהן שמנות הן יהיו שמנות, אם הן יחשבו שהן רזות ויפות הן יהיו רזות ויפות.

שואל השאלה:
בתור אחת שלא עברה את זה, אני רוצה להבין
ובגלל זה אני שואלת
אם הצלחתי לעזור לפחות למישהי אחת אפילו לחשוב על המצב שלה, עשיתי את שלי
אני רואה פה כל כך הרבה שאלות בנושא הזה
זה באמת המצב? זה כל כך נפוץ?
ואוו...

מסכימה כל כך עם התגובות שמעליי.

אני אומנם בן אבל אני בן 17 ואני שוקל 49 ואני מטר שמונים אני יודע שאני ממש רזה אבל זה לא מוזיז לי ואני גם לא רוצה לעלות במשקל כי אני לא עומד לאכול סתם ובנות תהיו שלמות עם הגוף שלכן כי מי שאוהב אותכן באמת לא אכפת לו כמה אתן שוקלות הוא פשוט אוהב

זה מאוד מאוד נפוץ.
לדעתי בעיה חמורה כמו זאת לא אפשרית לטיפול דרך שיחה עם גורם לא מקצועי.

זה ממש לא עובד ככה.
אף אחת לא תבחר להיות במצב בו היא סובלת באופן יום יומי וכמעט מתה רק כדי לתאום את מודל היופי.

הלוואי והיה אפשרי "פשוט להפסיק עם זה"
זו הפרעה נפשית, לא משקלית.

תלוי כמה המצב גרוע.
יש כאלה שלוקחות פסיכולוגיות, רופאות דמויות לזה, פסיכיאטר, כדורים ואפילו אישפוז.

מסכימה עם התגובה שמעליי.
(לא שלי כמובן)

זה משהו שהוא מאוד נפוץ לצערי היום. בגלל הדור של היום עם כל הרשתות החברתיות, ועם כל הפוטושופ, ועוד מלא דברים ומקומות שמראים רזון קיצוני כמשהו כל כל נפלא וכל כך אמיתי וטוב, וכמובן שיש עוד מיליון סיבות לזה, יש יותר מידי אנשים (גם בנים וגם בנות) שסובלים מהפרעות אכילה והרעבה עצמית. זה משהו שמאוד קשה לצאת ממנו וזה פשוט משנה לך את החיים ואת התפיסה לגבי הכל. יכול לקחת שנים עד שיוצאים מזה, זה לא סתם משהו שאפשר לכבות ולהפעיל, זו ממש הפרעה נפשית. זה משהו שמציק כל יום, אבל הבנאדם משכנע את עצמו שזה לטובתו, שזה מה שצריך להיות, וכדומה. להגיד למישהו שסובל מהפרעות אכילה "פשוט תאכל" או "תצא מזה זה לא טוב לך" זה ממש טפשי. אנשים בהפרעות אכילה מבינים שיש משהו לא בסדר, ויש איזשהו שלב שיש אנשים שמבינים שהם בהפרעת אכילה, אבל זה יותר חזק מהם. צריך טיפול וזמן כדאי לצאת מזה. זה לא משהו קל.

יש בנות שכשהן מביטות במראה, הן חא אוהבות את מה שהן רואות, ולחלקן זה בגלל המשקל.
בהתחלה זה מתחיל ב-"אני ארד רק 2 קילו, אני אוותר על ארוחת ערב" ועוד.
עד שזה נהפך להיות אובססיה, וכל מה שאת רוצה לעשות זה להביט במראה ולאהוב את עצמך ואת לא יודעת שזה עכשיו זה כבר לא יקרה, כי לא משנה כמה קילו אני ארד, אני עדיין אראה בעצמי שמנה.
אני ארצה להיות יפה ולהוריד את כל השומן, ולא אחשוב על הסכנות הרבות שבאות עם ירידה קיצונית.
עד מתי? עד שאני יאהב את עצמי.
וזה קשוח, זה מייאש וזה לא עוזר לי כבר, ואני משתדלת להפסיק, אבל המחשבה על שומן וקלוריות לא עוזבת לי את הראש.
אולי מתישהו ירד האסימון, לי זה קורה לאט לאו והתחלתי להוריד במשקל בצירה בריאה שמתאימה לי.
זה ניסיון יום-יומי, והלוואי וזה יגמר.

זה לא משהו שאפשר להפסיק בקלות זאת הפרעה נפשית

זה הרבה מעבר, אף אחד לא שולט במחשבות שעולות לו לראש
והמחשבות אומרות שצריך לשקול פחות כי ככה יתייחסו אלייך, כי ככה תהיה חולה מספיק טרק ככה נגיע לך תשומת לב, ואת מכוערת איך שאת נראת וצריך לשנות את זה
וזה כן עושה טוב ברגעים ספציפיים אבל זה שקר שהמוח מספר לך כי אחר כך , בסוף , מרגישים לא טובות ועמוק בפנים יודעים שזה לא ישנה

הרבה פעמים מרגישים שזה בלתי אפשרי לצאת, בן אדם מבחוץ יכול להגיד למכור להפסיק אבל זה לא קל כמו שזה נראה, לא סתם זו מחלה אמיתית, זה לא כיף לאף אחד כי זה הורס את החיים אבל כשנמצאים עמוק בזה לא רואים שיש איך לצאת ולמה לנסות

תראה את זה מנקודת המבט של הבנות האלו, העולם שלנו לצערנו ממש שיפוטי, כל פוסט שני של בחורה יפה היא בביקיני ורזה , כל דוגמנית היא רזה, רוב הבנות שסובלות מזה חוו הערות קשות בחיים שלהן מאנשים ולא צריך לשפוט

אבל זה עובד ואני מרגישה יותר טוב עם עצמי

שואל השאלה:
^בגלל תגובות מהסוג הזה שאלתי.
בסדר שלא קל לצאת מזה
זה לא קל!
אבל אין אפילו רצון? שביב של תקווה? משהו?

כל מה שאת אומרת כאן הוא נכון ואפילו הגיוני מאוד
אבל כשאת נמצאת במצב שההפרעה משתלטת עלייך ולא נותנת לך לחשוב בהיגיון
כל מחקר שתראי לי לא יעזור
זו הפרעה לא הגיונית
היא ההפך לגמרי מכל דבר שיש בו היגיון
וזה ממש לא עושה טוב
זה עושה תחושת אופוריה רגעית ברגע שרואים ש"השגנו" את המטרה שלנו שזה לרדת במשקל אבל בפועל זה גורם לכה הרבה סבל שאני באמת לא מאחלת לשונאים שלי
לא אשקר שיש הרבה פעמים שפשוט אני רוצה להתדרדר ולחזור למקום של השליטה כביכול
אבל מה שעוצר אותי זה המחשבה על כמה רע היה לי בתוך זה

אפשר לשאול את זה על כל הרס עצמי. הרס עצמי נובע מטראומות קשות.
קשה מאוד לשלוט על זה וזה לא עושה טוב בשום מצב.
ברגע שחלקים במוח נדפקים וגורמים להתנהלות הרסנית, הסביבה יכולה להתנשא...
אבל בטח לא להבין.
אין לי הפרעת אכילה (לפחות לא אנורקסיה או בולמיה) ואני גם לא מבינה את ההגיון מאחורי הפרעות אכילה (בדיוק כמוך), אבל יש לי התנהגות של הרס עצמי...כאילו צד אחד במוח שלי מכריח אותי לגרום לעצמי סבל וזו פשוט מלחמה בלתי פוסקת. והכל קשור בטראומות קשות שעברתי.

פעם אחת פשוט הרגשתי שמנה והפסקתי לאכול אני באמת לא יודעת איך לצאת מי זנ