ההיגיון של אכילת המצות בפסח - לי זה ברור, אבל מישהי גויה מחו"ל שאלה אותי מתוך התעניינות. "אתם מנקים את הבית מכל קמח ומוצרי קמח לפני החג, ואז מכניסים קמח חזרה בצורת מצות? מה ההיגיון?" איזו תשובה אני עונה על זה?

חחח איזה מצחיק כי מצה זה קמח שלא החמיץ.. בשלו אותו ישר בלי לתת לא לטפוח..
חמץ=החמיץ

שואל השאלה:
ואיך מסבירים את זה לגוי?:)

טוב אז שתדע שכמה פוסקים אמרו-שאם היא נוצריה-אפשר לנסות להסביר לה, אך אם אחרת-אסור.
אז.. יסוד אחד עיקרי-שלא תמיד יש ביכולתנו או ברשותנו אפילו, לחפש "הגיון" בכל מצווה-כי חשיבותו של המצווה (בורא העולם) היא העיקר.
רק אקדים ואומר-שקמח אינו חמץ, ומותר להשאירו בבית. (רק לא להשתמש בו) איך זה? אז ככה:
בבצק יש 4 יסודות מהם נבראה כל הבריאה.
עפר-ממנו צמחה החיטה, מים- בהם לשים את העיסה, רוח ואויר- בזמן העיבוד ואש -באפייתה.
ע"י. יסוד האויר, הרוח, הוא הולך ו"מתנפח". זהו יסוד הגאוה.
הרגשת הישות והחשיבות העצמית של "אני ואפסי עוד" אשר היא שורש לכל תאוה ומידה רעה. (אגב, גם ב"סלנג" העממי אנו מוצאים קשר בין יסוד האויר לבין הגאוה, כאשר מתגאה הוא "מנופח")
לעומת זאת. ה"מצה" היא מציאות שבה יסוד האויר נעדר. אדם השרוי במצב כזה איננו מנסה להרשים את סביבתו במה שאין בו, (ואדרבא דווקא אם כן יש בו) הוא יודע את ערכו ו"גודלו" האמיתי. ודווקא הכרתו בקטנותו ומוגבלותו מאפשרת לו לגדול באמת.
וכל ההבדל הוא 18 דקות, שאם באלה הדקות, באה העיסה במגע עם רוח, אויר-היא נקראת חמץ.
החמץ הוא רמז לכל מה ששלילי בעולם, בבריאה ובאדם. (וכידוע באה התורה להורות, ללמדנו)
ובצק שנאפה לאחר אותן 18 דקות קריטיות אלה, תופח ובא לידי צורתו המוכרת -החמצית, ואילו המצה-נאפתה בטרם הספיקה להתנפח.- (זה מדרך-ה'דרש') ויש עוד דרך-והיא ה'רמז'- ובה נאמר
ההבדל בין האות ח' לבין האות ה'.
הח', בדומה לשמה כן היא – חטא, מלשון החטאה והחמצה (כמו חמץ), שכן המתגאה מחמיץ ומחטיא את יעודו האמיתי, ומאבד את היכולת להיות מה שהוא באמת.

האות ה' – כשמה – נתינה, כמו שכתוב: "הא לכם זרע" (בראשית מז), שרק המכיר בערכו האמיתי מסוגל לתת ולהעניק הענקה אמיתית גם לזולתו.
(. יש גם מצוות 'זכרון לדורות'.- (וזה חלק ה'פשט') מאז יציאת אבותינו ממצרים-גם הם מיהרו ולא תפח בצקם ולא החמיץ)

ראה דוגמא נוספת,
חז"ל גילו לנו טיפ קטן, שההבדל בין בשר בהמה טהורה ללא טהורה הוא-במהלך הבישול, הטהור מתכווץ, ואילו האחר-מתרחב ומתפשט.
עוד רמז לגבהות לבב ושחץ-תכונה הרסנית, בעיני התורה.
גם אהרון הכהן מצווה שלא להקריב שאור ודבש בקטורת.-משום רמיזותם על "גאווה ועינוגי פינוקים של עשירים."
ועל מי בחר הקב"ה להשכין את כבוד שכינתו,? על הענו בהרים הר סיני, ורועה נאמן-משה רבנו, שעליו מעיד הקב"ה-הענו מכל אדם. הכי צנוע-הוא הכי חשוב לפני הקב"ה.
ומה ששנוא על הקב"ה יותר מכל-גאווה, שעליה נאמר"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד"
הקב"ה מסלק את שכינתו מעל אותו גאוותן.-כי הגאווה לאלוקים. (כך כתוב)
אני הייתי עונה לה, כי הסימבוליזם יש לו פן חשוב ביהדות, והתורה מורה לנו, כיצד להיות בעלי מידות נאצלות, ולנהוג בענוה-כמו מצה שטוחה ועניה, לא כמו לחם שמן ומנופח.
אגב זו הסיבה גם שאסור לאכול חיות טרף וטמאות-שלא נסגל לנו את תכונותיהן
כי "אחרי המעשים-נמשכים הלבבות"
שיהיה לנו לכל בית ישראל חג מצות שמח.

בני ישראל שיצאו ממצרים הכינו לחם ולא הספיק לתפוח לכן אוכלים מצות ואז התורה ציוותה לאכול מצות שבע ימים ולא לחם וחצץ

קמח שלא החמיץ (בעזרת מים ושמרים) - אינו חמץ והוא כשר לפסח.
נהוג לא להשאיר קמח בבית, מפני שחוששים שאולי הוא נרטב קצת וחלק ממנו החמיץ.

זה לא שאסור קמח, אסור קמח *שתפח*, במצות הקמח לא תפח ולכן זה בסדר