מה הייתם חושבים אם הייתם שומעים שאוטיסט נרצח?

שזה עצוב מאוד

שזה עצוב.

זה עצוב, בלי קשר לזה שהוא אוטיסט
יש לי חבר אוטיסט והוא מסתדר עם כולם בשכבה ויש לו מלא חברים האוטיזם שלו לא מגביל אותו ברמה הזאת

מה שאמרת "שאף אחד מאיתנו לא באמת היה רוצה להיות חבר שלו ובטח שלא לצאת איתו"
זה ממש, ממש לא נכון. ואם בן אדם היה נרצח בין אם הוא אוטיסט או לא, הייתי עצובה נורא אותו דבר עם המחלה או לא

מזעזע. זה נורא שמישהו נרצח בכלל. זה שהוא אוטיסט לא הופך את זה ליהיות בסדר

מה זה משנה אוטיסט או לא
כל אדם שנרצח זה עצוב

עצוב ממש. ומה הקשר שאף אחד לא היה רוצה להיות חבר שלו?
(וזה גם לא נכון, תלוי מה רמת התפקוד שלו)

מזעזע

וואי יא דוחה אחת....
"אף אחד לא באמת היה רוצה להיות חבר שלו ולא לצאת. איתו והוא היה צריך להיות במסגרת מיוחדת של אוטיסטים כל החיים וזהו?"
אני באמת מאחלת לך שלא יהיו לך חברים בחיים אם זה היחס שלך לאנשים שונים, עצם זה שאת חושבת שאחרים מתייחסים לאוטיסטים ככה אומר גם עלייך לא מעט חרא.
ומה זה משנה אם הוא אוטיסט או לא? עצם השאלה הזאת הופכת אותך לבן אדם מגעיל ברמות.
חיי אדם זה חיי אדם ואף אחד לא נחות יותר.
פשוט גועל נפש של שאלה
דרך אגב, אני אוטיסטית.

ו"תמים וחסר אונים"? כמה בולט שאת לא יודעת כלום ושום דבר על אוטיזם, הרמות השונות שלו, והתסמינים. פשוט בורות מוחלטת.

שואל השאלה:
גם אני בעצמי אוטיסטית , כזאת שכבר הרימה ידיים .
אני הייתי בכיתה מיוחדת של אוטיסטים ולצערי חוויתי טוב מאוד איך אנשים מסתכלים על אוטיסטים ואיך מתייחסים ומה חושבים כששומעים את המילה "אוטיסט" , אפילו האנשי מקצוע שעבדו עם הכיתה שלי לא היו מוכנים להבין ולקלוט את זה שאנחנו לא מפגרים ומטומטמים למרות שהם אמורים להבין בזה
וכן מצפים שאנחנו נלך למסגרת מיוחדת לאוטיסטים לכל החיים וזהו מקומות עבודה רגילים פוסלים אוטומטית את כל מי שיש לו אבחנה ברצף האוטיסטי , תמיד אומרים שאנחנו צריכים להיות רק במקום עם אנשים "כמונו" ושרק לשם אנחנו שייכים ! הוסטלים , מפעלים מוגנים וכל הדברים הנפלאים האלה
אפילו רק פה בטיפס כבר היו פה שאלות מה אתם חושבים על אוטיסטים ותמיד עונים שזה אנשים "טהורים ותמימים וחמודים" והיו שאלות של אם היית רוצה חבר אוטיסט אם היית יוצא עם אוטיסט ותמיד התשובה היא "לא" . כמובן שאפשר לנסות להכיר חברים אבל להתכונן לקבל חיוכים כאילו שאנחנו ילדים קטנים וחמודים מהרגע שמספרים על האבחנה

אז אני לא יודעת איפה את גרה ומי הסביבה שלך, אבל אני לא חווה את זה ככה, וכנראה הבעיה באנשים שאת מסתובבת איתם ומכירה יותר מאשר מה שאת מתארת.
כי אני אולי חוויתי את זה מאנשים מסוימים, אבל ממש לא מכולם . ויש לי חברים, והיה לי גם בני זוג , וגם יהיה לי, ואני חיה חיים בדיוק כמו כל שאר האנשים.

את יכולה לנסות לעבור לכתה רגילה? זה נשמע קשה ומעצבן, בן דוד שלי היה בכתת תקשורת והמורות שם היו נוראיות ולא הבינו אותו אז הוא עבר לבית ספר מיוחד כדי ללמוד טוב יותר.
אני גם על הספקטרום וכל חיי למדתי במסגרות רגילות, יש לי חברים נוירוטיפיקלים וחברים על הספקטרום, אני לא שופטת כמעט ואף אחד ואני בן אדם עצמאי

שואל השאלה:
לא אני כבר סיימתי תיכון מאוד רציתי לעבור מהכיתה הזאת אבל היה שלב שפשוט הרמתי ידיים ולא ניסיתי גם כבר לא השקעתי בלימודים לא היה לי כח ללמוד למבחנים באמת הייתי במצב של יאוש מוחלט
אני שמחה בשביל מי שלמד במסגרת רגילה וגם יכול להכיר חברים והכל אבל אני כבר לא מסוגלת להתגבר על המצב של היאוש שהגעתי אליו

אני יודעת שאני נשמעת כמו בסרט ורוד אבל לדעתי יש אפשרות שתצאי מזה להתאפס לראות איך אפשר לקדם עניינים ולהתחיל לעבוד גם אם יש לך מוגבלות זה לא צריך להפריע לך בלבנות לעצמך חיים (אני מקווה שזה לא נשמע שלילי) למשל לדוגמא בטהובן גם אחרי שהוא איבד את השמיעה שלו שזה הדבר הכי מרכזי והכי חשוב למלחינים הוא המשיך ליצור מנגינות מדהימות אם אני לא טועה הוא כתב את פור לאליז אחרי שהתחרש וגם אחרי שאני שמעתי אותה כבר כמה פעמים קשה לי להאמין שחירש הלחין את זה