כתבתי לעצמי פריקה ואשמח לשמוע את דעתכם

"הנורמה החברתית הם אומרים.. תהיה כמו כולם, תרגיש כמו שצריך. דבר בזה הפריע לי, חסם בי את התשוקה, עיכב את התעוזה והרצון לאהוב.

מבחוץ הן היו נראות כ"רגילות", אך מבפנים אולי מתגלה האושר. כך חשבתי.

החיוורות והערפל סביבה חסם את האמת שנסתרה מבעד לפוני. שיכורה עד עין קץ במסווה של הבדידות הריקה והתמימות המתוקה.

ערימה של תאוות בצע אל מול החברה המתפרקת, שיגעון ושיכרות בלתי ברורה חוסמת את דרכי בעודי מנסה ללכת.


ניסיתי למצוא את האחת, אך כולן היו משותקות, הלכתי בתמימות אז בשדות, דמיינתי נפלאות.

לו היתה מתגלה בפני היה זה אושר של ממש, הדמיון היה נהפך אז למציאות והיא היתה מורידה מפניה את מסווה הבורות.

כעת בעודי משתוקק לאהבה, חי עם מעט תקווה, רואה אני את הנערות היפות ומחכה למעין רגיעה.

אני מעט כבול בספקות החברה, המציאות עוד משתנה, הביקורת נבנית וממשיכה והרצון למשהו טוב נבלע לאט באופק הלא נודע.

בלילה הדמעות היבשות זולגות, הנפש מצטלקת ומתקשה, הכוכבים קורצים אליי מהחלון באכזבה. ניסיתי לעשות את הטוב, ללכת בכיוון הנכון, אבל כעת הבנתי שנכנסתי למערבולת שיגעון.

לו היית שם לצדי, היינו הולכים בקו ישר,

היינו יודעים דרכינו בחלל הצר,
יודעים את נפלאות האהבה,
והולכים מול ראי תקווה.

בצד היית יושבת מול השקיעה הוורודה,
מחייכת אליי קורנת משמחה,
חום זרועותייך יעטוף אז את עורפי,
ופרפרים ינופפו כנפיהם בלבי.

חשש עבר מולי, עוד אכזבה לילית ידעתי בתוכי. הייתי שואף לצאת מהבדידות ולראות את האהבה האמתית, ואינה היא עוד, אלא מציאותית."