פריקה קטנה לא חייבים להיכנס אבל אני ממש אעריך את זה

הייתי אובדנית שנה שעברה, הייתה לי שנה באמת נוראית ומזעזעת וגם עברתי בריונות ורציתי להת/א/ב/ד, כמובן שלא הייתי וגם לא אהיה לעולם מספיק אמיצה כדי לנסות, אבל אני מרגישה שהאובדנות שלי חוזרת. אני כל כך פוחדת מלשתף את ההורים שלי ואני גם לא רוצה לעשות את זה, מבחינתם אני בת כל כך טובה ואני לא רוצה להרוס להם ושיהיה להם אפילו יותר קשה. אחותי שקטנה ממני בשנתיים קצת בעייתית (לא קשור לנפש ברוך השם) בהתנהגות שלה, אני לא רוצה להוסיף להם כי זה יהיה להם כל כך קשה. אני באמת לא יודעת מה לעשות. אני גם חושבת שאני מזוכיסטית, אולי "להכאיב" לעצמי בנפש, לדמיין את עצמי באמת במצבים הזויים שבהם קושרים אותי או לא יודעת אפילו מה. אני באמת כל הזמן שומרת הכל בבטן כולל את העצבים שלי. אני חייבת לפרוק ולכן אני עושה את זה כאן.

אני יודעת שלעולם לא אעשה לעצמי משהו כי אני לא אמיצה מספיק, אבל המחשבות האובדניות שלי לא מפסיקות ומשום מה אני לא רוצה להפסיק אותן, אני אוהבת אותן. אני כבר באמת לא יודעת מה יש לי. אני משוגעת? סתם אובדנית? מזוכיסטית? אני כל כך מבולבלת כרגע...
אני לא מספרת לאף אחד כי אני יודעת שיגידו לי שאני "סתם מגזימה" או שלא ייקחו אותי ברצינות או ש"זה יעבור", אני מצפה לתגובה כזו במיוחד מההורים שלי, לתגובה שלי "אויש נו באמת את סתם מגזימה את לא אובדנית את לא יודעת מה זה בכלל", כי הם לא יאמינו לי. גם אם הם ירצו להאמין הם לא יהיו מסוגלים. הם יכחישו, ואני כל כך אוהבת אותם ולא רוצה לעשות להם את זה. אני כבר התרגלתי לזה שאני מזייפת את השמחה ואת הרגשות שלי, אני כבר לא מספרת כלום לאף אחד כולל לאמא שלי שהיא הבן אדם הכי קרוב אליי, והיא בטוחה שאני מספרת לה הכל. גם כש"פרקתי" וסיפרתי לה שמציקים לי ויורדים עליי בכיתה לא באמת סיפרתי לה על המחשבות האובדניות שהיו בראש שלי כל היום, היא הייתה בטוחה שסיפרתי לה *הכל*.
אני באמת אשמח לעצות

תודה לקוראים אני באמת באמת מעריכה את זה 3>
שוב אני אחזור ואומר שאני לא אמיצה מספיק כדי לפגוע בעצמי, אבל תודה לדואגים אם יש 3>