יש ילד בבית הספר שלי שתמיד גורם לי לחייך

יש ילד בבית הספר שלי שתמיד גורם לי לחייך.
הוא לא יודע את זה והאמת שאני מעדיפה שהוא לא יגלה.
מספיק לי לראות אותו אפילו רק לרגע וכבר אני מרגישה שהיום שלי השתפר.
אף פעם לא באמת דיברנו, אלא רק חייכנו במבוכה כשהעיניים שלנו נפגשו כי לא באמת ידענו מה להגיד.
בכל פעם שאני רואה אותו באוטובוס, או בשיעור, אני מרגישה טוב יותר ואין לי מושג למה.
אני לא יודעת מה בו גורם לי לחייך או מעורר בי מעין התרגשות קטנה כזו אבל אני לא שונאת את התחושה הזו.
הייתי רוצה להכיר אותו יותר, ללמוד עליו אפילו קצת, או לנסות לחבור אליו אבל אני לא מצליחה. אולי פשוט עדיף לי להביט בו מרחוק, ולהסתפק רק במבט אחד ממנו כשהעיניים שלנו נפגשות. אחרי הכל, אני בטוחה שאין לו זמן לחשוב עליי ושהוא בכלל לא רואה אותי באותה הדרך. הוא וודאי חושב שאני סתם איזו מישהי שמחייכת הרבה, כי כשאני לידו, או רק חושבת עליו, חיוך עולה על פניי. עם כמה שזה נשמע מוזר, התחושה הזו היא לא אהבה. לפחות לא אהבה רומנטית, וזה מה שכל כך מבלבל אותי ומסקרן אותי בנער הזה.
למה אני כל כך מחבבת אותו? אולי זה כי אני אוהבת דברים יפים, והנער הזה, לפחות מבחוץ, יפה תואר - אפילו מאוד. הייתי רוצה להגיד שהוא יפה גם מבפנים, באישיות שלו, אבל אני לא מכירה אותו מספיק. אם רק הייתה לי היכולת לומר זאת, אני בטוחה שהמחשבה עליו לא הייתה מטרידה אותי כל כך וגורמת לי לכתוב על זה. אחרי הכל, זה היה אומר שאני מכירה אותי במידה מסוימת.
אז, הסיכויים שאתה קורא את זה נמוכים,
אבל אני מקווה שבפעם הבאה שתראה אותי, תנסה לדבר אליי ולהגיד לי משהו מעבר ל"שלום" במסדרון או כשאנחנו מביטים זה בזו באוטובוס.
הייתי רוצה להכיר אותך :)