6 תשובות
אני מבינה קצת אבל את יכולה לשלוח את השיר אם בא לך
למדתי מוזיקה אם זה מתאים לחוות הדעת
כן יש שיר שהמצתי תתן לי פרח או שאתה קירח
פעולה שאתה מוציא קולות מהפה, וגורם לאנשים או לסבול או ליהנות, בעיקר לסבול
שואל השאלה:
אני שייכת אליכם.
תוכלו לעשות בי כרצונכם.
תוכלו לחבוט בי ולמשוך בי אילו רק חפצתם בכך,
תוכלו לפרק ולהפריד את חלקי, תוכלו לקרוע אותי לגזרים ולרוקן אותי מתכני,
אך אתם אינכם כאלה.
אתם טובים אלי.
אתם מחייכים אלי ומנופפים לי לשלום.
אתם משבחים אותי על הצלחותי ועל מלבושי שבחרתם במיוחד עבורי.
אתם מברכים אותי על כישרונותי ומופעי שמהם אתם משתעשעים
וחשים סיפוק כאשר אני מזמנת חיוך אל שפתי ומודה לכם על כך שבחרתם לראות דווקא אותי,
וכמובן שתחושו מעט נבוכים, הרי טיפה קשה שלא להבחין בחוטים המחוברים לגבי,
ואולי זה בכלל משום שאתם יודעים שבבוא היום, בתום ריקודי חסר הפגמים,
גם אני שוב אנטש כאופנה חולפת,
שוב אשלך אל תהום הנשייה, בחברתם של חבורת פנים מלאות רחמים ועיניים מתנצלות,
אל ארגז קרטון- קטן וצפוף, אך מרופד בצמר גפן בשביל שחס וחלילה לא אפגע.
והימים יחלפו כעננים בשמיים אותם אני לא רואה, והארגז יהפוך לי לבית, ואני אתפשט מבגדי ואביט בגופי הצנום והחיוור כשל בובה, ואני אבכה דמעות מהולות ברחמים עצמיים, הדמעות יטפטפו על הצמר גפו כגשם על אדמה רכה, והצמר גפן יספג אט אט בדמעות של רחמים ואכזבה וימלא את נפחו, ומן הבית- תיווצר ביצה.
ביצת הרחמים היא מקום עליו לא שמעו רבים. מקום בו האבל והגועל אותך מלטפים. בריכה בה הרפש של העולם אותך מנחם בתחושות של חום ושל לכלוך שאותך עוטפים.
ואני אתפלש בבוץ. אצחק ואבכה ואכתוב שירה. ארבוץ על איים של חופש וסירחון ובעיקר בדידות ואשיר שירים של קינה. שירים של עצב, אכזבה ואהבה נכזבת. אעשה כלום ואעשה הרבה, ואעשה הרבה כלום, כי לעשות כלום זה חשוב בשביל שתוכל לעשות משהו בכלל. אני אחשוב על העבר ועליו אתאבל, אתן לגועל לעטוף אותי ולא אשטוף אותו מעלי. אתן לו ללחוש לי מילים של נחמה.
ובסופו של יום אביט מעלה. אל הדברים המנצנצים והזורחים בשמי הביצה- החורים שנחרצו במעלה הקופסה.
והם יחייכו אלי. ואני אחמיץ את פני בחזרה. אביט בהם בחשד ובסלידה.
ואני אזכיר לעצמי שהם לא רצו להיות פה בכלל. גם הם זה אין שמצא את עצמו קיים רק בזכות היש ונמצאים פה בעל כורחם.
הם מזכירים לי כל פעם מחדש כי אי שם מישהו טוב אלי.
הם שותלים במוחי, כנגד רצוני, תקוות וחלומות ופחד ורטיעה, מזכירים לי כי עדיין קיים הלא נודע.
ואני אקבל את התראותיהם בכניעה.
ואז אחסה את גופי העירום בטובים מבגדי בכדי שלא ישנאו אותי יותר מדי, ואחכה שמישהו יאסוף אותי. שמישהו יזכר בקיומי ואולי, רק אולי, יראה בי מעט עניין.
ואני אחכה עוד יום ועוד יום ובזמן הזה אחשוב על המופע הגדול ביותר שאצליח להרים. אולי בעצמי ואולי בעזרת אחרים. אך לא משנה היכן ומתי- תמיד אזכור כי תמיד במעמקי היאוש והאכזבה -ישנו מקום אחרון, חוף מבטחים,
ביצת הרחמים.
אני שייכת אליכם.
תוכלו לעשות בי כרצונכם.
תוכלו לחבוט בי ולמשוך בי אילו רק חפצתם בכך,
תוכלו לפרק ולהפריד את חלקי, תוכלו לקרוע אותי לגזרים ולרוקן אותי מתכני,
אך אתם אינכם כאלה.
אתם טובים אלי.
אתם מחייכים אלי ומנופפים לי לשלום.
אתם משבחים אותי על הצלחותי ועל מלבושי שבחרתם במיוחד עבורי.
אתם מברכים אותי על כישרונותי ומופעי שמהם אתם משתעשעים
וחשים סיפוק כאשר אני מזמנת חיוך אל שפתי ומודה לכם על כך שבחרתם לראות דווקא אותי,
וכמובן שתחושו מעט נבוכים, הרי טיפה קשה שלא להבחין בחוטים המחוברים לגבי,
ואולי זה בכלל משום שאתם יודעים שבבוא היום, בתום ריקודי חסר הפגמים,
גם אני שוב אנטש כאופנה חולפת,
שוב אשלך אל תהום הנשייה, בחברתם של חבורת פנים מלאות רחמים ועיניים מתנצלות,
אל ארגז קרטון- קטן וצפוף, אך מרופד בצמר גפן בשביל שחס וחלילה לא אפגע.
והימים יחלפו כעננים בשמיים אותם אני לא רואה, והארגז יהפוך לי לבית, ואני אתפשט מבגדי ואביט בגופי הצנום והחיוור כשל בובה, ואני אבכה דמעות מהולות ברחמים עצמיים, הדמעות יטפטפו על הצמר גפו כגשם על אדמה רכה, והצמר גפן יספג אט אט בדמעות של רחמים ואכזבה וימלא את נפחו, ומן הבית- תיווצר ביצה.
ביצת הרחמים היא מקום עליו לא שמעו רבים. מקום בו האבל והגועל אותך מלטפים. בריכה בה הרפש של העולם אותך מנחם בתחושות של חום ושל לכלוך שאותך עוטפים.
ואני אתפלש בבוץ. אצחק ואבכה ואכתוב שירה. ארבוץ על איים של חופש וסירחון ובעיקר בדידות ואשיר שירים של קינה. שירים של עצב, אכזבה ואהבה נכזבת. אעשה כלום ואעשה הרבה, ואעשה הרבה כלום, כי לעשות כלום זה חשוב בשביל שתוכל לעשות משהו בכלל. אני אחשוב על העבר ועליו אתאבל, אתן לגועל לעטוף אותי ולא אשטוף אותו מעלי. אתן לו ללחוש לי מילים של נחמה.
ובסופו של יום אביט מעלה. אל הדברים המנצנצים והזורחים בשמי הביצה- החורים שנחרצו במעלה הקופסה.
והם יחייכו אלי. ואני אחמיץ את פני בחזרה. אביט בהם בחשד ובסלידה.
ואני אזכיר לעצמי שהם לא רצו להיות פה בכלל. גם הם זה אין שמצא את עצמו קיים רק בזכות היש ונמצאים פה בעל כורחם.
הם מזכירים לי כל פעם מחדש כי אי שם מישהו טוב אלי.
הם שותלים במוחי, כנגד רצוני, תקוות וחלומות ופחד ורטיעה, מזכירים לי כי עדיין קיים הלא נודע.
ואני אקבל את התראותיהם בכניעה.
ואז אחסה את גופי העירום בטובים מבגדי בכדי שלא ישנאו אותי יותר מדי, ואחכה שמישהו יאסוף אותי. שמישהו יזכר בקיומי ואולי, רק אולי, יראה בי מעט עניין.
ואני אחכה עוד יום ועוד יום ובזמן הזה אחשוב על המופע הגדול ביותר שאצליח להרים. אולי בעצמי ואולי בעזרת אחרים. אך לא משנה היכן ומתי- תמיד אזכור כי תמיד במעמקי היאוש והאכזבה -ישנו מקום אחרון, חוף מבטחים,
ביצת הרחמים.
אנונימית
שואל השאלה:
השיר לא נועד להלחנה.
השיר לא נועד להלחנה.
אנונימית