דיכאון בצבא

אני לוחם בהכשרה כבר חצי שנה בצבא וקשה לי נורא , לא קושי פיזי אלא יותר מנטלי,
אני לא מפונק בכלל ויש לי כאן המון חברים ואני די במרכז העניינים אפשר לאמר.. אני לא נפתח בפניהם כי כל אחד כאן אוכל תחרא שלו..

דברים שהייתי נתקל בהם באזרחות אם זה בבית ספר אז פתאום בצבא רואים את זה הרבה יותר
אני מרגיש שאין לי עם מי לדבר.. ההורים בשלהם.. כאילו הם כן מתעניינים ואני מאמין שאם אספר להם דברים שעוברים עליי הם כן יעזרו אבל אני מעדיף לא לספר מהסיבה שאני לא רוצה שיטריד אותם הם עוברים מספיק דברים ובלי קשר כל דבר קטן שאספר אני יודע שזה יטריד אותם וישב עליהם והם לא יצליחו לראות את התמונה המלאה כמו שאני רואה אותה
והחברים שלי מהבית גם אחד מבכינה קדם צבאית ואחד אחר עסוק בקרירה צבאית משלו אחד בשנת אבל והחצי שעה שיש לי בטלפון לא כזאת אפקטיבית
כל דבר קטן שאני חובה גורם לי להתפרק או שנאספים ומצטברים ואז הכל מתפוצץ במכה..
שינויים במצב רוח, וסתם מחשבות לא נעימות
אני לא יודע איך להתמודד עם זה..
אני בטוח שאם הייתי רואה פסיכולוג באופן קבוע ורציף זה היה עוזר לי.. לא נראלי שיש כזאת אופציה לפחות בשירות עם יציאות כמו שלי
הרבה אומרים ללכת לקב"ן אבל אצלי בבסיס לפחות זה רק לחולי נפש או כאלה שרק רוצים לעוף מקרבי
מה אעשה?