זה כל כך לא נכון כשאומרים שהחברות בטירונות

הן חברות לכל החיים. לי זה לא ככה לפחות. ממש לא ככה. אני מרגישה פה ריקנות לרוב, דיי קשה לי לבכות למרות שבכיתי פה כמה פעמים אבל התאמצתי נורא להוציא את זה החוצה. אני הכי מנסה להיות ידידותית, הכי להתחבר, הכי להיות אופטימית וקלה. אבל אנחנו לא באותו ראש!!! ההומור שלי ושלהן שונה, התחביבים שלנו שונים כולן כמעט אוהבות לצאת למסיבות ושומעות שירים שלא קשורים לשירים שאני שומעת בכלל. פשוט בצד השני. וקשה לי נורא פה. אני מרגישה כל כך רע, כל כך.. לבד.
המפקדת שלי יום אחד עשתה איתי שיחה וניסתה להרגיע אותי כשהיא ראתה שהייתי במצב של כמעט התעלפות. קיבלתי מלא טפסי דיווח על שטויות ואני נשארת כאן עוד יום וכולן הולכות יום או יומיים לפניי. כי הראש שלי לא פה. כי לא טוב לי. כי אני כל כך מתוסכלת שלאף אחד לא אכפת איך אני מרגישה. אני גם בספק אם. למפקדת אכפת או שהיא רק עושה את העבודה שלה. אני מתלבטת אם לעבור תפקיד כי שובצתי אליו ולא בחרתי אותו, ככה שאני אצטרך לשרוד פה רק עוד כמה ימים איתן ולא 3 שבועות (שזה מה שנשאר לנו להשאר ביחד יחד עם הטירונות והקורס). אבל אני לא יודעת לאיפה. אני רוצה יומיות כי אני רוצה הבייתה ואני לא יודעת מה לעשות!!! כל יום פה זה כמעט כמו שבוע. אין לי ביטחון עצמי כמעט בכלל למרות שאני מנסה להלחם בזה בכל הכוח אבל כבר דיי. דיי קשה לי. אני באמת לבד. ואפילו ההורים שלי לא יודעים איך לעזור.. לא יעזור לי קבן מניסיון. אני לא יודעת מה לעשות. עד הסדיר אני הולכת להתפוצץ.