כתבתי משהו, מוזה של אמצע הלילה, מה דעתכם?

אני נאחזת בזה חזק.
נאחזת חזק כל כך, שהידיים מסרבות להרפות.
או שאולי זה המוח שמסרב.
אני מתפללת שהחתיכה האחרונה שאני אוחזת בה, היא זו שתחזיר אותי לחיים.
זו שתפרא אותי מהגעגוע, מהכאב, מהשכחה.
כי היא הסיכוי האחרון שלי להינצל.
היא מושכת אותי לכיוון האור, למקום שבו הייתי צריכה להיות מזמן.
למקום שבו נמצאת השלווה הפנימית שלי.
אך ברגע שהיא מגיעה לנקודה ההיא.
היא משחררת.
ופוגעת כמו מכת ברק עוצמתית.
חותכת כמו סכין חדה, נכנסת ללב ויוצאת.
ומשאירה אותי לבד.
ודווקא כשאני הכי זקוקה לה, היא נעלמת.
יחד עם מליון תקוות שתליתי בה.