15 תשובות
שואל השאלה:
תודה מקסימים
תודה מקסימים
אנונימית
אני אקרא
בכיףף
אני אשמחח
אני יכולה בכיף
שואל השאלה:
אני אשלח לכולם, תודה!!
אני אשלח לכולם, תודה!!
אנונימית
מחכה;)
שואל השאלה:
אוקיי זה לא נותן לי לשלוח בפרטי אז אני אנסה כאן /:
הוא לא התגעגע לקול.
אולי כי לא שמע אותו מעולם, ולכן, לא היה לו למה להתגעגע.
אבל עדיין יש חור, חוסר כלשהו בליבו... הוא לא הצליח לשים את האצבע על הרגע המדויק, בו הוא הבין כי משהו בו לא בסדר.
הוא הניח שמדובר ביום בו הגיע לבית הספר בפעם הראשונה.
ההורים שלו עשו בשבילו הכול. הם עטפו אותו בשכבות של הגנה מההנחה שהוא לא מסוגל להתמודד לבד עם העולם שהוא לא חלק ממנו, ואולי זאת הסיבה שאף אחד לא הכין אותו לילדים אחרים.
יש בהם רוע בלתי מוסבר, ילדותי כל-כך, פוגע כל-כך.
מי ידע שיהיו ימים שהוא יחזור מהלימודים ויתפלל לאלוהים שיקח ממנו גם את חוש השמיעה... אולי אז הוא לא היה שומע את העלבונות, אולי זה היה מגן עליו מהלעג, מהשיחות מאחורי הגב, שגם אם לא היה מסוגל לדבר, ידע שהן שם.
ולא היו לו מילים משלו בשביל להשיב.
מום מולד, בעיה במיתרי הקול... משהו נדפק אצלו, הם קוראים לזה אילם.
הוא נולד נכה, והיה רגיל לנכות שבו, אבל מי ידע שהדבר הקשה ביותר בחייו יהיה לא אי היכולת להביע את המילים שלו עצמו, אלא המילים של אחרים...
מילים רעות, צוחקות ולועגות לאחד שלא יכל להשיב מלחמה כנגדן. חלש, מסכן...
היו ילדים שגם הניחו כי הוא בנוסף לכך חירש, והמילים זרמו מעצמן לאוזניו, פוגעות בכל נקודה ונקודה.
והוא שנא את המילים, הוא תיעב אותן בכל ליבו ונפשו, אילו רק יכל לחיות בעולם שבו לא רק הוא חי בשקט... לא רק הוא מקשיב.
אבל עולם כזה לא קיים, והוא היה חייב להתמודד עם המציאות הכואבת, המציאות בה הוא דרגה אחת פחות מכולם.
במהלך שנות לימודיו, הוא היה תלמיד מצטיין. אומנם, לא היו לו חברים... אבל הוא לא נתן לעצמו להיכשל רק כי הקושי החברתי ליווה אותו.
בשלב מסוים בחייו, הוא הבין שאין לו צורך בילדים אחרים, במילים, בשביל להצליח.
אבל גם עם כל השגיו, הוא היה בודד, יותר מדי בודד.
לפעמים הוא תהה האם האילמות היא זאת שמונעת ממנו לדבר, או שגם אם הייתה לו היכולת, הוא לא היה מרים את קולו... הוא הרי חלש, זה מה שהם אומרים, לוחשים, או צועקים עם מיתרי הקול שאם היו נתנים לו, לא היה משתמש בהם בצורה כזו מעולם. הוא לא הבין איך הם לוקחים את המתנה הזאת ובוחרים להשתמש בה עם מילים חסרות משמעות.
אבל בסופו של דבר, הוא אנושי, והנואשות לקרבה הובילה אותו לרשתות חברתיות.
בשונה מהעולם האמיתי, בעולם הוירטואלי היה לו קול, קול בצורת מקלדת.
לפתע היו לו חברים, לפתע היו לו מילים.
עולם אין סופי בו הוא ככל השאר. הוא אהב את העולם ההוא, עולם השקר...
אבל הוא לא יכל לחיות בו לנצח, האמת במציאות חזרה מחדש שוב ושוב, דוקרת כסכין בליבו.
כשהוא סיים את לימודיו, הוא הבין שהוא חייב למצוא את המקום שבו יהיה שייך, בו יוכלו לשמוע את המילים האילמות... כמו בעולם הוירטואלי. הוא רק רצה להשמיע את קולו.
אז הוא התחיל לכתוב.
אות אחת, מילה אחת, משפט אחד, פסקה אחת, עמוד אחד, פרק אחד, חלק אחד, ספר אחד.
הוא מצא את הקול שלו בין הספרים שכתב, ואנשים אחרים סוף סוף שמעו.
ולהפתעתו הרבה, אנשים אהבו לשמוע את קולו.
אז הוא כתב עוד ספר, בנה אותו עם עוד מילים אילמות שקבלו את קולם ברגע שמישהו אחר קרא אותן והבין מה הוא חשב, והבינו, אהבו את העולם שהוא יצר.
המילים שלו התפשטו מפה לאוזן, מעיר אחת לשנייה, ובסופו של דבר, מארץ אחת לאחרת. לפתע, המילים שלו תורגמו לשפות אחרות, וכולם יכלו להיות חלק מהעולם שלו.
בסופו של יום, אחריי שנים שבהן קרא, כתב, פרסם, והוציא לאור מילים, הוא הבין שהן לא בהכרח רעות, כמו שבילדותו חשב...
מילים יכולות להיות הרסניות, אבל הן גם יכולות להיות יפהפיות.
הן יכולות ליצור עולמות, אך גם להרוס אותם.
הוא מצא את הקול שלו דרך הדף והעט, כשהוא כותב עוד מילה נוספת ועוד שורה בספר, הוא יוצר את המילים האילמות.
אז לא, הוא לא התגעגע לקול,
כי היום הוא לא רק שומע,
היום הוא מדבר.
אוקיי זה לא נותן לי לשלוח בפרטי אז אני אנסה כאן /:
הוא לא התגעגע לקול.
אולי כי לא שמע אותו מעולם, ולכן, לא היה לו למה להתגעגע.
אבל עדיין יש חור, חוסר כלשהו בליבו... הוא לא הצליח לשים את האצבע על הרגע המדויק, בו הוא הבין כי משהו בו לא בסדר.
הוא הניח שמדובר ביום בו הגיע לבית הספר בפעם הראשונה.
ההורים שלו עשו בשבילו הכול. הם עטפו אותו בשכבות של הגנה מההנחה שהוא לא מסוגל להתמודד לבד עם העולם שהוא לא חלק ממנו, ואולי זאת הסיבה שאף אחד לא הכין אותו לילדים אחרים.
יש בהם רוע בלתי מוסבר, ילדותי כל-כך, פוגע כל-כך.
מי ידע שיהיו ימים שהוא יחזור מהלימודים ויתפלל לאלוהים שיקח ממנו גם את חוש השמיעה... אולי אז הוא לא היה שומע את העלבונות, אולי זה היה מגן עליו מהלעג, מהשיחות מאחורי הגב, שגם אם לא היה מסוגל לדבר, ידע שהן שם.
ולא היו לו מילים משלו בשביל להשיב.
מום מולד, בעיה במיתרי הקול... משהו נדפק אצלו, הם קוראים לזה אילם.
הוא נולד נכה, והיה רגיל לנכות שבו, אבל מי ידע שהדבר הקשה ביותר בחייו יהיה לא אי היכולת להביע את המילים שלו עצמו, אלא המילים של אחרים...
מילים רעות, צוחקות ולועגות לאחד שלא יכל להשיב מלחמה כנגדן. חלש, מסכן...
היו ילדים שגם הניחו כי הוא בנוסף לכך חירש, והמילים זרמו מעצמן לאוזניו, פוגעות בכל נקודה ונקודה.
והוא שנא את המילים, הוא תיעב אותן בכל ליבו ונפשו, אילו רק יכל לחיות בעולם שבו לא רק הוא חי בשקט... לא רק הוא מקשיב.
אבל עולם כזה לא קיים, והוא היה חייב להתמודד עם המציאות הכואבת, המציאות בה הוא דרגה אחת פחות מכולם.
במהלך שנות לימודיו, הוא היה תלמיד מצטיין. אומנם, לא היו לו חברים... אבל הוא לא נתן לעצמו להיכשל רק כי הקושי החברתי ליווה אותו.
בשלב מסוים בחייו, הוא הבין שאין לו צורך בילדים אחרים, במילים, בשביל להצליח.
אבל גם עם כל השגיו, הוא היה בודד, יותר מדי בודד.
לפעמים הוא תהה האם האילמות היא זאת שמונעת ממנו לדבר, או שגם אם הייתה לו היכולת, הוא לא היה מרים את קולו... הוא הרי חלש, זה מה שהם אומרים, לוחשים, או צועקים עם מיתרי הקול שאם היו נתנים לו, לא היה משתמש בהם בצורה כזו מעולם. הוא לא הבין איך הם לוקחים את המתנה הזאת ובוחרים להשתמש בה עם מילים חסרות משמעות.
אבל בסופו של דבר, הוא אנושי, והנואשות לקרבה הובילה אותו לרשתות חברתיות.
בשונה מהעולם האמיתי, בעולם הוירטואלי היה לו קול, קול בצורת מקלדת.
לפתע היו לו חברים, לפתע היו לו מילים.
עולם אין סופי בו הוא ככל השאר. הוא אהב את העולם ההוא, עולם השקר...
אבל הוא לא יכל לחיות בו לנצח, האמת במציאות חזרה מחדש שוב ושוב, דוקרת כסכין בליבו.
כשהוא סיים את לימודיו, הוא הבין שהוא חייב למצוא את המקום שבו יהיה שייך, בו יוכלו לשמוע את המילים האילמות... כמו בעולם הוירטואלי. הוא רק רצה להשמיע את קולו.
אז הוא התחיל לכתוב.
אות אחת, מילה אחת, משפט אחד, פסקה אחת, עמוד אחד, פרק אחד, חלק אחד, ספר אחד.
הוא מצא את הקול שלו בין הספרים שכתב, ואנשים אחרים סוף סוף שמעו.
ולהפתעתו הרבה, אנשים אהבו לשמוע את קולו.
אז הוא כתב עוד ספר, בנה אותו עם עוד מילים אילמות שקבלו את קולם ברגע שמישהו אחר קרא אותן והבין מה הוא חשב, והבינו, אהבו את העולם שהוא יצר.
המילים שלו התפשטו מפה לאוזן, מעיר אחת לשנייה, ובסופו של דבר, מארץ אחת לאחרת. לפתע, המילים שלו תורגמו לשפות אחרות, וכולם יכלו להיות חלק מהעולם שלו.
בסופו של יום, אחריי שנים שבהן קרא, כתב, פרסם, והוציא לאור מילים, הוא הבין שהן לא בהכרח רעות, כמו שבילדותו חשב...
מילים יכולות להיות הרסניות, אבל הן גם יכולות להיות יפהפיות.
הן יכולות ליצור עולמות, אך גם להרוס אותם.
הוא מצא את הקול שלו דרך הדף והעט, כשהוא כותב עוד מילה נוספת ועוד שורה בספר, הוא יוצר את המילים האילמות.
אז לא, הוא לא התגעגע לקול,
כי היום הוא לא רק שומע,
היום הוא מדבר.
אנונימית
שואל השאלה:
היי זה נתן
זה לא נתן לי בפרטי
היי זה נתן
זה לא נתן לי בפרטי
אנונימית
וואוו אחותי, זה מהמם!! בתור אחד שזכה בכמה תחרויות כתיבת סיפורים אני אומר לך שזה באמת יפה.
מוזמנת לשלוח לי הודעה עם מחפשת רעיונות או המשך ;)
מוזמנת לשלוח לי הודעה עם מחפשת רעיונות או המשך ;)
שואל השאלה:
תודה רבה לכולם!
תודה רבה לכולם!
אנונימית
וואו. זה אחד הדברים הכי מדהימים שקראתי, ברצינות. את אלופה בזהה
כן
אני יכולהה
כן אני