כתבתי משהו תגידו לי מה אתן.ם חושבים.ות

זו לא בושה להראות חולשה. זה המשפט שאני אומרת לעצמי כל יום, כל פאקינג יום. וכשאני מראה את החולשה הזאת צוחקים עליי, לועגים לי אומרים לי "מה יש לך? החיים שלך סוכר יש לך בית, משפחה, חברים, חברות, אוכל, כסף, נעליים ובגדים מה כבר חסר לך?" מה כבר חסר לי אתם שואלים? חסר לי שמח, אהבה, אושר, אמון באנשים... את האמון באנשים שאתם הרסתם לי, שאתה הרסת לי כשבחרת לעזוב. אתה עזבת בלי להשאיר אפילו פתק, אתה ברחת כמו פחדן, פחדן אפס זה מה שאתה ובסוף אני זאת שצריכה להתמודד עם זה. אני עושה או לפחות מנסה לעשות משהו טוב עם החיים שלי אבל אתה, אתה שום דבר לא מעניין אותך אתה תקוע עם הראש בתחת של עצמך וכל מה שאתה חושב עליו זה אתה. ביום שתראה קצת חולשה כי "זה לא בושה להראות חולשה" אני אחזור להאמין. להאמין שהכל טוב ויפה ושכמעט ואין עוד רוע בעולם. אבל אתה בחרת לפגוע בי ככה. אבל שלא תבין אותי לא נכון זה לא רק אתה שיצאת לא בסדר, זאת אני ואני מודה בזה ומצטערת לוקחת אחריות, אני לא נעלמת, אני לא מתפוגגת, אני לא בורחת ולא מתאדה מפני האדמה. אני פה בשביל לכפר על המעשים שלי בדיוק כמו שאתה היית צריך לעשות.