כתבתי משהו בלהט הרגע. איך זה?

אני מרגישה כאילו החרדה שלי מעצימה את עצמה. מכפילה את עצמה במליונים. החרדה הזאת שוטפת לי את המוח וגורמת לי להרגיש כאילו אין שום דבר חוץ ממנה, מהדבר הזה שמונע ממני כלכך הרבה דברים. אני מרגישה שהיא אוכלת אותי מבפנים, חתיכה אחרי וחתיכה, וכשמבחוץ אני צריכה להראות שהכל בסדר, בינתיים הבפנים שלי מתפרק.
לכל מקום שאני הולכת, היא אחרי. כמו הצל שלי. כמו אחות קטנה ומעצבנת שרודפת אחריי לכל מקום. לפעמים הגבולות מתשתשים ונראה שאני רודפת אחריה, אבל זה לא נכון. איפה שאני, היא תמיד שם. לא משנה כמה שאנסה להתחמק, היא תמיד תתפוס אותי. מרוב שהיא צמודה אליי, לפעמים אני כבר מרגישה שהיא חלק ממני. וחלק יותר מידי גדול ממני. היא משפיעה לי על החיים ומעקמת אותם כדי שיראו כפי שהיא רוצה. למרות שאלה החיים שלי, לא שלה. ואני רוצה לנזוף בה על זה, אבל אני מפחדת ממנה. כי כשהיא תוקפת אותי, אף אחד לא יכול לעזור, חוץ מאמא.
אמא שתמיד סובלת אותי ואת החלק הפחות נחמד בי, החרדה. אמא שבכל לילה אומרת שיהיה בסדר רק בשביל לתת לחרדה לישון בשקט. כשאני נכנסת אליה לחדר, בוכה, כי החרדה התנפלה עליי היא תנחם אותי. היא אוהבת אותי יותר מהחרדה שלי. היא אוהבת רק אותי. לא אותה. כשהיא מחבקת אותי, היא מחבקת רק אותי, לא אותה. אמא שלי משאירה את החרדה מחוץ למשחק. כשהיא נותנת לי חיבוק, החיבוק נועד רק לי, לא לחרדה. כשהיא מדברת איתי, זה בשבילי, לא בשביל החרדה. היא עוזרת לי, להלחם בה. אמא שלי בצד שלי. והיא לא תיתן לחרדה להשתלט עליי.
החרדה הופכת את עולמי על צירו. אני מרגישה כאילו החיים שלי הם חביתה, והחרדה הופכת אותם שוב ושוב, עושה אותם ביצה מקושקשת, או סתם ביצת עין. כמו שהיא רוצה. ואני חייבת לשבת ולצפות מהצד באיך שהיא משחקת בחיים שלי. וזה לא מוצא חן בעיניי, אבל אין לי מה לעשות עם זה, אז אני צריכה לשרוד את זה.
ומה אם נמאס לי לשרוד את זה? מה אם יום אחד אקום ואדקור את החרדה בדיוק בלב? האם היא תעלם? האם היא תמות? אני לא יודעת, ולפעמים, אני לא בטוחה שאני רוצה שהיא תמות. היא עדיין חלק ממני. ואני חושבת שאם היא תעלם ארגיש מחוררת, ריקה.
אז מה עושים?
אני רוצה לרצוח אותה, אבל אני לא רוצה להשאר בלעדיה.