זה בכלל בסדר שאני תקוע עליה ככה?

היא הייתה כל החיים שלי, דאגתי לה בכל שניה ורגע והיא הייתה שם בכל תחנה שעברתי.
יום אחד היא החליטה לקום ולעזוב ומאז אני שבר כלי, לא מבין איך יכול להיות שבן אדם שהיה צמוד אלייך לנשמה (אתם לא מבינים כמה, היינו יותר מבני זוג) מוותר על הכל ומשנה את היחס שלו אלייך. אני מפורק, כועס עליה אבל גם מתגעגע בכל יום, היא חיה את החיים שלה בדברים שאני תיכננתי איתה ביחד במשך חודשים ואני לא חלק מזה, וגם שניסיתי רק להבין מה איתה היא ניתקה.
אני לא בן אדם שנתקע אבל היא זה משהו אחר ואני כבר חצי שנה בקרשים ובוכה כל לילה. אין לי אמון יותר באף אחד.