כתבתי משהו כי הרגשתי רע, מה דעתכם?

"אהובה, איך את?"
אולי תפסיקי לשאול את זה, רק פעם אחת...?
"הכל טוב" כמובן, מה לא יכול בסדר?
נמאס לי, כל בני האדם הולכים כמו עדר.
רודפים אחרי טרנדים, נגררים אחרי כל מילה, ורק אני נשארת בפינה.
וזה לא מספיק, אני עדיין לא יודעת מה עם עצמי אני רוצה לעשות.
לכולם יש חלום או מטרה ורק אני שוקעת בבלבול ואימה.
האם אני אשאר כך לנצח? האם את היעד שלי אני אמצא? אני כבר לא כל כך בטוחה.
לפעמים אני רוצה לפרוץ בדמעות אבל בכוח את עצמי מנסה לעצור.
"מה הטעם בכלל" גם אם אני אבכה, זה לא יעזור.
הימים יעברו, ה"חברים" יתחלפו, אני אגדל, וכך גם המשקולת על ליבי.
אני תוהה, אם יום אחד היא תהיה כבדה מדי בשבילי...?
אז אל תשאלי אותי אם אני בסדר. עם כל "טוב" שאני תולשת מהפה הלב שלי נהיה שחור יותר ויותר.
תמיד קל יותר פשוט לוותר.