לסבתא שלי יש אלצהיימר ואני מרגישה שאני קורסת בגלל זה

אלצהיימר זה שכחה או משהו כזה
את יודעת שעם כל המחלות סבתא תמיד תזכור את הנכדה שלה כאילו עם כל הכבוד לרפואה זה לא אומר שזה סוף העולם היא זוכרת אותך וגם עם היא מתנהגת מוזר בתוך תוכנו היא זוכרת אותה

אני יודע איך את מרגישה גם לסבתא שלי יש דמנציה (לא בדיוק אלצהיימר אבל אותו אפקט)
והיא לא מזהה את אבא שלי והאחים שלו
היא זוכרת את איך שהם היו פעם כשהיו ילדים
כל הזמן שאלות על איפה אני
ואומרת שהיא רוצה הביתה
אם היא מחוץ לבית

ובהתחלה פשוט היה לי קשה ממש עם זה
אחרי זמן מה התרחקתי רגשית מהדבר
אבל עדיין קשה לי
ועוד יותר קשה לי לדמיין את אבא שלי ואיך קשה לו לראות את סבתא שלי ככה בטח מה שעובר לו בראש

אין באמת תשובה לאיך מתמודדים עם דבר כזה
פשוט חייבים לחיות את החיים שלנו ואי אפשר לחזור לאחור
עם כמה שזה קשה

אני יודעת איך את מרגישה סבתא שלי ז"ל חלתה באלצהיימר כשהייתי בת 4... היא לא זכרה כלום והיא לא יכלה ללכת או לדבר ואני הייתי הנכדה האהובה עליה לפי מה שסיפרו לי.. היה לי עצוב עליה וםען אחד הרגשתי שהיא זוכרת אותי לפעמים כי בכיתי בבית אבות שהיא הייתה בו כי סבא שלי לא יכל לטפל בה יותר זה נהיה קשה עם השנים.. בקיצור בכיתי ואז היא סימנה לי שהיא רוצה לחבק אותי. חיבקתי אותה היא נישקה לי את הראש ואז הבנתי שהיא כנראה זוכרת אותי כי שבאתי היא תמיד חייכה אליי יותר מכולם והחזיקה לי את היד אבל אז המטפלת שלה הדביקה אותה ואת אמא שלה (גם לה היה אלצהיימר) בקורונה ובאתי לבקר בבית חולים לפחות 3 פעמים בשבוע ואז היא נפטרה... ואני הרגשתי שלא נהנתי ממנה מספיק אבל אני יודעת שהיא שומרת עליי מאיפהשהו תנצלי את זה שהיא בחיים עד הסוף לפני שיהיה מאוחר מידי :)

לסבתא שלי יש את זה גם, כואב הלב שהיא כבר לא זוכרת את רוב הנכדים והיא גם עיוורת ובקושי שומעת. אני בין היחידים שהיא עוד זוכרת וגם זה לא תמיד.קורע לב לקרות אותה במצב כזה.

סבתא שלי מתה מאלצהיימר,אני לא ממש זוכר את הרגעים שהיא הייתה מתפקדת כי הייתי ילד קטן 1-4..
אני רק זוכר את הרגעים שהיא לגמרי לא ידעה כלום,היא פשוט הייתה משמיעה קולות מוזרים,היא הייתה שוכבת על מיטה כזו שהייתה בסלון של סבא שלי כל היום, לפעמים סבא שלי הוציא אותה על כיסא גלגלים החוצה ולשירותים,הוא היה מאכיל אותה מאכלים כאלה של תינוקות..אפילו לזוז היא בקושי ידעה..
כנראה שגם זה יקרה לסבתא שלך (אני באמת מצטער אני יודע כמה נורא זה נשמע) אבל צריך להבין שזה גורם להם לסבל..
הם רק סובלים בגלל זה ואין להם מה לעשות עם זה,צריך ללמוד לשחרר כי אחרכך יהיה להם טוב יותר,בעולם הבא כנראה..
אני זוכר שכשהיא נפטרה חברה של אמא שלי אספה אותי מבית ספר,ואז היא שאלה אותי : "אתה יודע למה אני אוספת אותך ולא אמא"
עניתי לה שלא והיא סיפרה לי.. פרצתי בבכי ובכיתי כמה דקות פשוט באמצע הבית ספר וכל מי שעבר במסדרון בהה בי..
היא התחילה להסביר לי שיותר טוב לה ככה כי עכשיו היא לא סובלת.. והבנתי שזה נכון
אני באמת מבין את הכאב שלך.. אני גם זוכר שאבא שלי (היא אמא שלו) לא הראה סימנים שהוא עצוב בכלל,והוא לא בכה ולא כלום..
שאלתי אותו למה הוא לא בוכה,הוא ענה לי שמבחינתו אמא שלו איננה מאז שיש לה אלצהיימר,הוא התאבל על זה מספיק והוא ידע שזה יקרה ושזה בלתי נמנע..

אל תדאגי,כל עוד היא עדיין זוכרת אותך,גם אם קצת.. לפחות אם היא יכולה לזוז ולדבר,תנצלי את זה לפני שיהיה מאוחר מדי..
את יכולה לדבר איתה,לצאת איתה לטיולים,ולבלות איתה..
לכל מה שתרצי את יכולה לכתוב לי בפרטי ואני אשמח לעזור