אנשים שואהבים ספרים - ביקורת על סיפור קצר שכתבתי (:

שואל השאלה:
השער המפואר, הפרחים שבכניסה לא מאכזבים גם כן, אדומים, מהממים. האבנים הישנים. הכל נראה כמו מחלום או סרט של דיסני, אבל באמת, מה ההבדל בין השניים?
אני נכנסת עם עוד איזה 50 ילדים, כולם נראים לי כמו חכמים או גאונים או עשירים. ומה אני? סתם עוד איזו ילדה רגילה.
המדריך, מניחה שזה המנהל של המקום, הגיע סופסוף כדי להסביר על המקום ולהציג אותו.
אנחנו נכנסים דרך השער לגן מהמם עם מלא פרחים מסוגננים, ריח חזק. נכנסים דרך הדלת לאולם הכניסה שנראה כמו אולם נשפים מהסרטים, בסה"כ נראה חמוד כזה.
באמת שלא משנה לי עד כמה המקום מפואר, כל מה שמעניין אותי, אלו המגמות היוקרתיות, הכי טובות בכל האזור. סופסוף התחילו לספר על הלימודים ולא רק להשוויץ ביופי.
אני הגעתי למגמות הקשות ביותר פיזיקה, מדעי המחשב והרמה הקשה והמורכבת ביותר של מתמטיקה. אבל זה לא כל המגמות פה, יש הרבה מגמות אמנותיות (שאני לא סובלת) ואופציה ללימודים גבוהים והשלמת תארים במהלך הלימודים בתוך בית הספר.
מגמה ראשונה - אמנות - היסטוריה של האמנות בלה בלה בלה, פגישת אמנים מפורסמים וטיסה למוזיאון הלובר ועוד מלא מוזיאונים בלה בלה בלה.
משעמם
מגמה הבאה - פיסול - אותו דבר. אותו שעמום רק שבמקום פגישה של אמנים מפורסמים, פוגשים פסלים.
מגמה שלישית - מוזיקה/ניגון או משהו כזה - לא באמת עניין אותי אז אפילו לא הקשבתי

מגמה מספר חמש עשרה - עוד משהו אמנותי
וכאן, זה נגמר.
ממשיכים לחדרי שינה
איפה כל המגמות היוקרתיות? איפה הן? אני רוצה להאמין שאחרי ההסבר על הפנימייה הם יסבירו על המגמות המדעיות אבל אני קצת לא מאמינה לזה.
אני כבר נרשמתי לכאן.
מה אני הולכת לעשות?

אנחנו עוברים דרך אין ספור הקמפוסים, כולם בשקט להפליא בכל הכיתות, דרך החדרים והאמבטיות הנקיים להפליא, דרך אולם הספורט הענק. הכל כל כך מסודר, מושלם מדיי.
הבית ספר הוא ענק! ענק מדיי לטעמי אבל אין מה לעשות... ככה זה כשאת הולכת לפנימייה היוקרתית ביותר...
אנחנו עוברים בפרוזדור הארוך ומגיעים לרחבת הכיתות, כאן כל הכיתות נמצאות. למה זה נראה כל כך מוזר? בכל חדר, יש מלא מלא חורים, דרכם רואים את הכיתה. אני הולכת להסתכל דרך אחד החורים ורואה מחזה מוזר, מורה עומד מצביע על הלוח, שפתיים זזות, שקט מוחלט. התלמידים, לא יושבים ליד השולחנות, הם קמו להכניס יד דרך החורים, להסתכל דרכם... שפתיים זזות, הרגשה כאילו כולם צורחים, צועקים, נוהמים. שקט. דממת אלחוט. שקט כזה, בחיים לא שמעתי. משהו כאן לא מסתדר בכלל. המדריך ממשיך ללכת, מסביר על המקום, על כיתות, איפה מה נמצא. בסוף גם ככה מקבילים מפה אז אין מה להקשיב יותר מידי. אנחנו עוברים, ממשיכים הלאה ומתוך החורים, ידיים, מלטפות אותנו בדרכנו במסדרון. ממש משונה...
הגענו בחזרה לאולם הנשפים היפה והמפואר. המדריך אומר כמה מילות פתיחה (לזה כן הקשבתי משום מה): "תלמידים יקרים שלי, כאן היא נקודת הפתיחה שלכם להצלחה בחיים הבוגרים. מכאן נולדים ראשי ממשלה, מדעני על, אנשים מפורסמים. ואתם תהיו דור העתיד. אך אין לשכוח, ללא השקעה, וירידה בציונים, נוציא אתכם מתוכנית זו. אתם תקבלו מפה של המקום, חוקים, מערכת שעות, בגדים ואת המפתח לחדרים שלכם. מחר ההשכמה היא בשבע בדיוק. אנחנו נעבור חדר חדר לבדוק שהתעוררתם. עד שבע בבוקר אליכם להתעורר ולהתארגן להמשך היום. כמובן שלא תלמדו באותן כיתות במהלך היום אך אתם תכירו את כולם במהלך השנה, את חבריכם לכיתה ולשכבה ואת הצוות של המקום. במהלך החודש הקרוב נעביר כמה וכמה מבחנים לבדוק כי אתם מתאימים למגמות שבחרתם ובייחוד לבית ספר שלנו. בסוף יישארו אך ורק 30 תלמידים. המבחנים אינם רק בלימודים, אלא גם ספורטיביים. בהצלחה לכם במבחנים ובמהלך השנה. בשבע בדיוק הגיעו לחדר האוכל, תארח ארוחת הערב אז. לאחר ארוחת הבוקר, נזמן כל אחד מכם לריאיון אישי ונבחר יחדיו את המגמות המתאימות לכם ביותר. אם יש לכם שאלות, שימרו אותן לריאיון האישי. לאחר הריאיון האישי, יתווסף אליכם אחד מבוגרנו שיעזור לכם להתאקלם בבית הספר. בקשר כל בעיה, תיפנו אליהם. בשעה 10 בדיוק, אנו מצפים ממכם להיות בחדרים. בהצלחה לכולם והמשך יום טוב."
מה קרה כאן הרגע? איזה עוד מבחנים ועור ריאיון אישי? הם כבר עשו ריאיון אישי... בזמן שאני מהרהרת בהחלטות שלי להירשם לבית ספר הזה, אישה, בערך בגובה שלי, לבושה בשמלה שחורה ומהודרת נותנת לי את כל הפריטים שהמנהל ציין. היא אומרת לי שהחדר שלי הוא מספר 104 שנמצא בצד ימין של המסדרון. זה יקל עליי למצוא את החדר בהרבה... הרבה מאוד... אני מטיילת לי בין החדרים, מנסה למצוא את החדר שלי. זה קצת יותר מורכב משציפיתי... אחד התלמידים עברו דרכי. עצרתי אותו באלגנטיות.
"היי, סליחה?" אמרתי,
"שלום..." הילד ענה, יש לא קול מאוד עבה... חמוד.
"תוכל שנייה לעזור לי? אני לא מוצאת את החדר שלי..."
"אאה... אני לא יודע אם מותר לי בכלל לדבר איתך... אנסה לעזור עד כמה שאוכל..."
מה זה אומר שהוא לא יכול לדבר איתי?! מה עשיתי כל כך רע?
"או, האישה אמרה לי שהחדר שלי הוא מספר 104, בצד הימני של המסדרון!"
זה לא נמצא כאן באזור בכלל... זה מחוץ לקמפוס הזה."
האה? מה זאת אומרת? אמרו לנו שכל החדרים נמצאים כאן..."
זה לא נכ- אסור לי לדבר איתך כל כך הרבה! עליי ללכת!"
"להתרא-"
הוא רץ דרכי. מה זאת אומרת שהחדר שלי מחוץ לקמפוס? הוצאתי את המפה של בית הספר, קצת מבולגן אבל אני יכולה להבין מה קורה. ככה, אז, החדר שלי נמצא ממש מחוץ למטבח! יאי! זה אומר שאני אוכל הרבה בלילות! אאה, אם יביאו לנו לצאת מהחדרים אחרי עשר בערב כמובן. אבל אין מה להסתכל בצד השלילי! הצד החיובי שזה קרוב למטבח!

-לאחר כשעה-
*טוק טוק*
מישהו דופק בדלת.
חבל שאין עינית, כל כך התרגלתי להסתכל דרך העינית מי שם, מאחורי הדלת. אני כבר סיימתי להתארגן למחר. פתחתי את הדלת בזהירות. מולי עומד אישה בערך בגובה שלי (נמוכה), עם אותה שמלה שחורה מהודרת, זה בטח הלבוש של כל המשרתות בפנימייה. היא אומרת לי ללכת אחריה לשיחה האישית. אנחנו עוברות דרך החדרים, המסדרונות האינסופיים, דרך הכיתות עם החורים. הכל שקט, כאילו אין במקום אף נפש חיה. היא מגיעה לקיר אקראי במיוחד ועומדת מולו, מחכה שמשהו יקרה. אחרי כמה שניות של דממה היא מקרבת את ידה לקיר ולוחצת על אחד האריחים. דלת מסתורית נפתחת. יפה. מולנו נפתח גרם מדרגות ארוך וצר שמואר עם לפידים, קלאסי לסרטי אימה.

איפה הסיפור?

שואל השאלה:
הוספתי בתגובות לול
זה היה ארוך מידי-

את כותבת נהדר
נשמע מסקרן בינתיים
תרצי ביקורת בונה? נקודות לשיפור וכו' (למרות שאין הרבה)

שואל השאלה:
כן כן כן! תודה רבה! (:

שואל השאלה:
אם יש לך ביקורת בונה, אשמח לשמוע! d:

אז קודם כמה עניינים טכניים-

- האבנים הישנות*
- נגינה במקום ניגון*
- למה התלמידים מקבלים תלבושת, חדרים והכל אם עדיין עומד להתבצע סינון? או שאולי לכן הם ישנים מחוץ לקמפוס?
- "אולם הכניסה שנראה כמו אולם נשפים מהסרטים, בסה"כ נראה חמוד כזה". קצת מוזר לתאר אולם נשפים מפואר בתור חמוד, לא חושבת?
- לקרוא לעובדות המוסד "משרתות" קצת נותן הרגשה של ימי הביניים

ועוד דבר אחד חשוב, המחשבות שלה מפוזרות מדי. זה בסדר שמחשבות יהיו מפוזרות אבל את בתור כותבת צריכה לסדר אותן על הדף בצורה סיפורית יותר, פחות אקראית. רואים את זה בעיקר כשהיא תיארה את המגמות. הוספת את כל ה"בלה בלה, משעמם" הזה כדי להראות כמה היא מזלזלת במגמות אמנותיות, אבל זה לא נראה מקצועי. אפשר לתאר זלזול גם בלי להשתמש בשפת רחוב
וחוץ מזה, אפשר להבין שהמגמות האלו משעממות אותה לפי איך שהיא מתארת אותן. לכן הקטע בסוגריים "(שאני לא סובלת)" לא נצרך

שואל השאלה:
תודה רבה! d:
אשנה ואתחשב יותר d:

בכיף ובהצלחה :) את ממש מוכשרת

שואל השאלה:
תודהה! 3>