פריקה עליו

לפני כמה שנים הכרתי מישהו, נוצרה בינינו ידידות מאוד מאוד חריגה ולא בריאה. אני הייתי מאוהבת בו עד עמקי נשמתי, הוא לא ידע וגם ידעתי שזה לא הדדי, הוא היה מתנהג אליי ואיתי כמו זוג בחצי מהזמן (ברמת הנגיעות, מילים יפות) ובחצי בשני כמו לזבל. הוא פשוט שחקן כזה, קרוב לכולם וטוב עם כולם וחבר של כולם. אני הכלתי כל דבר, סלחתי על כל פעם שהוא פגע בי בלי שהוא בכלל שם לב כי לא הייתי מסוגלת לראות עד כמה המצב שבו אני נמצאת גרוע ורק רציתי להיות קרובה אליו. ככה במשך יותר משנה. בשלב מסוים התרחקנו, לאט לאט נותק הקשר חוץ משלום שלום וגם זה בקושי. אבל הלב שלי סירב לשחרר ממנו, הייתי פשוט מאוהבת בו עד כאב. הייתי כבר אובדת עצות ולא הבנתי למה אני לא מצליחה להתנתק ממנו כבר, החלטתי לספר לו איך אני מרגישה בתקווה שזה יעזור לי להמשיך הלאה. סיפרתי, הוא הגיב בצורה הכי נחמדה ומכילה שיכולתי לבקש ובזה נגמר הסיפור. מאז שמנו את זה מאחור, לא חזרנו לקשר ופשוט המשכנו בחיינו. במשך השנים לאט לאט שכחתי ממנו, לא חשבתי עליו כמעט רק ברגעי נוסטלגיה מסוימים, חשבתי שהתגברתי לגמרי ושאם בנקודת הזמן הזו הוא היה אומר לי "אני רוצה אותך" הייתי מסרבת וזו נקודה שלקח לי המון זמן ומאמץ להגיע אליה. 4 שנים עברו, והנה אני כותבת פה כי אני מרגישה שזה הותיר בי צלקות. שזה מפריע לי למצוא זוגיות למרות שכן נדלקתי על עוד אנשים מאז אבל שום דבר מעבר, שיש בי חוסר ביטחון פנימי ועמוק למרות שעל פניו אני מאוד אוהבת את עצמי חיצונית ופנימית - אם אהבתי אותו עד מוות וזה לא הספיק לו, אז מה נשאר? מעבר לזה, לפני כמה ימים הייתה הפעם האחרונה שאני כנראה אראה אותו בחיים בכלל וזה ערער אותי. נזכרתי בכמה רציתי שזה כן יעבוד בינינו, שהוא כן ירגיש אליי משהו, כי על פניו אנחנו כל כך מתאימים והוא בדיוק מה שהייתי רוצה. אבל זה לא, מגיע לי מישהו שאוהב אותי לא פחות משאני אותו. ועדיין אני כאן בתסביכים עם עצמי. אני לא יודעת איך לפתור את הסיפור הזה עם עצמי, איך לסגור את הפרק הזה בחיים שלי סופית ולתת מקום לדברים חדשים. זה קשה לי שאני במצב הזה וחוץ מזה אני מרגישה פתטית ברמות.