אני עוזבת את הפסיכולוגית שלי.

הפסיכולוגית שלי נמצאת רחוק ממני. הגעתי אליה לפני שנתיים וחצי כמעט שלוש שנים אבל הקליניקה שלה הייתה במקום אחר שיותר קרוב אליי ואז לפני שנה בערך היא עברה למקום רחוק יותר מהבית שלי. ניסינו להיפגש בזום אבל היו לי מלא בעיות כל פעם וההורים אף פעם לא יכלו להסיע אותי כי היום היחיד שאני יכןלה זה יום שישי והשעות שהיא יכןלה לקבל אותי זה רק בבוקר. לקחתי אותה בהתחלה בגלל שהיו לי בעיות עצבים ולא יכלתי לשלוט על זה ולאט לאט נהיו לי בעיות חברתיות אבל לא ברמה מוגזמת כמו עכשיו. ההורים שלי החליטו שאני אעבור לפסיכולוגית יותר קרובה ושמתמחה בחרדה חברתית ואני שמחה שאני עוברת אליה. פשוט לא באלי לעזוב את הפסיכולוגית שיש לי עכשיו, היא פשוט עברה איתי כל כך הרבה ועזרה לי מלא ומוזר לי לעזוב אותה. לא דיברנו כבר איזה חודש בגלל שההורים לא יכולים להסיע אותי וויתרנו על הזום אז מחר זו הפגישה האחרונה שלנו (בעצם היום כי כבר שלוש בלילה..)
אני יודעת שאני אבכה מחר ולא באלי לבכות מולה אבל קשה לי גם לחשוב על זה שאני עוזבת אותה. אני יודעת שעדיף לי לעבור לפסיכןלוגית יותר קרובה ושמתמחה בכל מה שקשור לחרדה חברתית כי זה מה שקשה לי בו.
פשוט לא חשבתי אי פעם שאני אצטרך עזרה בכל מה שקשור לחברים כי תמיד הייתי מוקפת חברים עד אוקטובר 21.. אני צריכה עצות איך לא לבכות מולה כי זה בטוח יקרה.. ותודה שקראתם עד לפה זה לא מובן מאליו..❤