לפעמים אני רוצה ללכת לאנשים שחסר להם

שחסר להם מישהו שיגיד להם שהוא מקבל אותם, שהוא אוהב אותם, שהוא שם תמיד. ללכת ולחבק אותם ולהיות שם בשבילם.
אולי בגלל שאני בודדה, או אולי מתי שאני הייתי צריכה לשמוע את המילים האלה לא היה שם אף אחד, אבל זה לא בגלל שאני בן אדם טוב. למעשה, אני בטוחה שאני מאוד אנוכית. אני מאוד מרוכזת בעצמי, צריכה לשים לב שאני לא נופלת לדיכאון שוב, או מנסה לגרום לעצמי להרגיש טוב עם דברים קטנים שמסיבים לי שמחה. אין לי הרבה קשרים עם אנשים, אם בכלל. והאמת היא שאני גם לא מעוניינת בהם.
אז למה? למה אני מרגישה את הצורך לחבק אנשים שזקוקים לחיבוק? למה אני מרגישה בודדה? למה אני רוצה לנחם אחרים בזמן שאני זאת שצריכה ניחום?