לפי היהדות, את מי אלוהים יעריך יותר מבין השניים?

מבחינת העולם לשני יש סיכויים יותר טובים (אלב הוא יענש על חטאיו, תלוי מה עשה וכו').

לאפיקורסים אין חלק לעולם הבא.

מטרת המצוות - היא להראות אמונה, זה לא זה סתם עניין יש לעשות פעולות כאלה או אחרות.

אי אפשר לדעת חשבונות שמים!!!

אני לא יודע להגיד לגבי היהדות, אבל בנצרות יש תשובה חד משמעית - 2.

שואל השאלה:
^זה לא רלוונטי לשאלה שלי

הקב"ה מעריך כל השתדלות של כל יהודי

2

צדיק הוא לא אחד שנולד ככזה, אלא אחד שכל יום נלחם ומתאמץ להיות ככזה

"הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב" (איכה רבה, פתיחתא ב), וכן: "תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ע"ב). וכן: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ [חכמינו פירשו שהיה תלמיד חכם מופלג ושלם במצוות] כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ז), וכן: "רחמנא ליבא בעי, דכתיב וה' יראה ללבב" (סנהדרין קו, ע"ב), וכן: "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם" (אבות, ב).

נראה מהמקורות שיש לומר כך: תכלית לימוד התורה והלב הוא המעשים, ותכלית המעשה הוא הלב. כיצד זה מסתדר? מדובר בהפריה הדדי, כאשר המעשה נוצר מהלב אנו ב"מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו), וכאשר מהמעשה יוצא לב אנו ב"אני לדודי ועליי תשוקתו" (שיה"ש ז, יא). במידה ואיש מס' 1 נשאר בתוך קיום המצוות ולא יוצא לו מכך לב, ורצון כלפיו ית', הרי יש לומר שאין בכך ערך, וכן לגבי רעהו איש מס' 2, אם הוא נשאר במקום הזה גם לליבו אין שום ערך. ההפרדה היא מלאכותית.

באשר לנצרות ולאסלאם: 1. אסלאם - את זה שלא מקיים את חוקי השריעה אך דבק באללה, יש על זה מקומות מפורשים בחדית' ובקוראן (אם תרצה אחפש לך מחר), 2. נצרות - המצווה שם היא האמונה (להוציא את כל הע"ז שלהם שהסתפחה ברבות השנים בעקבות פוליטיקות פנימיות), כך ש2 ו1 חד הם; אם תרצה מחר אחפש לך מקור גם להם.

התשובה היא שאנחנו לא יודעים וגם לא יכולים לדעת, אי אפשר לדעת מי יותר קרוב להקב''ה ומי פחות, אנחנו לא יודעים מה שורש נשמתו של כל אחד ומה מעלת חשיבותו לפניו.
אין ספק שצריך לעשות את ההשתדלות ולא להגיד זהו אני פטור מהעניין..

החלוקה שנתת לא כל כך נכונה.
יכול להיות אדם 1. שעובד מאוד מאוד קשה על עצמו כדי לשמור למרות הקשיים באמונה. ויכול להיות אדם 2. שלא שומר כלום למרות שקל לו להאמין. וזה גם יכול להיות ההפך.

הנקודה היא כמה מאמץ עשית,
וכמובן, שיש חשיבות גם לעצם המעשה עצמו ושמירת התורה והמצוות.

את שניהם לא הכי
שניהם מסכנים

לגבי נצרות ואיסלם - הנוצרים יכולים לרצוח אם הם מאמינים
הערבים לא צריכים להאמין באמת רק לקיים את המנהגים שלהם

היהדות זו הדת האמיתית לכן היא דורשת כנות עצמית

אלוהים, היפותטית, יעריך יותר את הראשון. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות," כביכול. למרות שאני לא רואה את ההיגיון בזה. אדם לא מאמין שהדת נכונה ואמיתית ועדיין דתי? זה נשמע כמוני לפני שיצאתי בשאלה.

וואט דה פאק?