מרגישה כמו כבשה שחורה במשפחה (ארוך אבל אני חייבת )

מגיל קטן הייתי ילדה לא פשוטה,הייתי צריכה תשומת לב,להרגיש כאילו שבאמת אכפת להם ממני.
אבל אף פעם לא נתנו לי את זה, ילדה קטנה שרק הייתה צריכה שיראו אותה,אני יכולה לספור על הידיים שלי את כמות הפעמים שאמא שלי אמרה לי שהיא אוהבת אותי למשל.
כשהתחלתי להתבגר התחיל לי החוסר ביטחון שגם את זה המשפחה הייתה רומסת לי אותו.
התחלתי להרגיש שאני לא מספיק טובה,יפה.
כל מה שהיה אכפת זה היה רק ציונים ולא משנה כמה הייתי מנסה לא הייתי מספיק טובה.
כל הזמן כעסו עליי גם כשלא הייתי עושה כלום.
ואז התחלתי להיכשל בהכל
בתור בת,חברה,תלמידה,ילדה,נכדה,בת זוג.
והיה לי כבר כלכך קשה.
שלחו אותי לפסיכולוגים,פסיכיאטר,נתנו לי תרופות,מה לא.
ואז אני ואמא שלי התחלנו לריב כל יום כל היום
תמיד כל שיחה שלנו נגמרת בריב.
וקשה לי.באמת קשה לי.
זה כלכך קשה לי לראות אמא ובת נהנות ומישהי אומרת שהיא אוהבת את אמא שלה.
ואז אני אומרת לעצמי
רגע,ומה איתך?את אוהבת אותה?.
למה היא גורמת לי להרגיש כלכך חרא
כאילו חסרת תועלת,למה תמיד בריבים שלי ושל האחים שלי היא אף פעם לא בצד שלי למשל.
למה להגיד תמיד דברים שמכניסים אותי לתסביכים על הגוף או על עצמי.
למה קשה לה כלכך לפרגן.
ומה איתי,ילדה שגדלה בלי תשומת לב,בלי שמראים לה אהבה?
ומה איתי עכשיו?
ילדה שמחפשת כל הזמן את האישור של כולם,מחפשת תשומת לב מבנים,מנסה להיראות הכי יפה,ונכנסת לתסביכים כשמישהו אומר לי שהוא אוהב אותי.
למה אני?
כלכך קשה לי כבר כלכך.