הייתה לי תקופה לפני שנתיים (אני חושבת) שהייתי בדיכאון

כל היום לבד וזה התבטא גם בלבוש, שחור.
נכנסתי לתקופה הזאת כי רבתי עם החברה הכי טובה שלי והתרחקתי מכולם ונשארתי לבד.
קיצר אחרי שנה נראלי השלמתי עם החברה הכי טובה שלי ולמדתי להעריך אותה ואת האנשים שמסביבי. והיא כמובן ניצלה את זה ולקחה אותי כמובן מאליו ותמיד הטיחה בי אשמות ודברים כאלה. גרמה לי להרגיש נחותה.
אף פעם לא באמת ראיתי את זה עד לפני כמה חודשים אבל לא ממש ייחסתי לזה חשיבות. עד שקרה מה שקרה, התווכחנו והיא שוב אמרה לי שאני "מזלזלת" בקשר שלנו, מה שהיא מאז ומתמיד עשתה אבל ניסתה להפוך את זה עליי. לתת לי להרגיש שוב אשמה ולהרגיש רע.
גם תמיד היא זרקה לי הערות גזעניות ופוגעניות "בצחוק" וזה ככ פגע בי אבל שמרתי לעצמי. כרגיל.
אחרי הויכוח הזה היא אמרה שהיא כביכול נותנת לי הזדמנות אחרונה להוכיח את עצמי (היא לא אמרה בדיוק במילים האלו אבל הבנתם את הכוונה)
ואם אני אפשל אז היא כבר לא תהיה פה יותר.
"פישלתי" והיא אפילו לא טרחה להגיד לי שום דבר היא פשוט הפסיקה לדבר איתי. כשחברה משותפת שלנו הציעה לה שנצא ביחד לאינשהו היא אמרה לה "מעדיפה שלא"...
ככה הבנתי שאנחנו כבר לא בקשר והיא זרקה את כל השנים האלה לפח, ולא אכפת לה למה? כי טוב לה, יש לה בחור טוב, חברות מהכיתה, ידידים, היא מחוזרת והיא הכי יפה בעולם ולא יכול להיות לה רע.
אבל מה? כשהיא צריכה אותי היא נזכרת בי. ניתן לכם דוגמה, הפסקנו לדבר מלפני שבועיים ולפני כמה ימים היא שלחה לי הודעה אם אני הולכת לאינשהו (הזמינו את שתינו למסיבה והיא לא רוצה ללכת לבד אז היא שאלה אותי אם אני באה) כמובן... אין לה שם אף אחד שהיא מכירה והיא רוצה לצאת לשם אז הנה האופצייה ב שלי. אני אתנהג אליה איך שבאלי כי היא במילא תמיד חוזרת אליי על ארבע
אבל לא עוד. הפסקתי עם החרא הזה. הפסקתי לרדוף אחרי אנשים שלא רוצים אותי בחיים שלהם. הפסקתי לנסות להסביר את עצמי.

עכשיו נגיע לעיניין ומצטערת שהייתם צריכים לקרוא את כל זה
אני מפחדת לחזור לתקופה הזו. מפחדת שאשאר לבד שוב. מפחדת שלא יהיה לי עם מי להיות בחופש.
מה אני עושה? וגם בקשר אליה
נמאס לי שהיא חושבת שאני הצעצוע שלה
שהיא יכולה לריב איתי מתי ואיך שבאלה אבל כשהיא צריכה אותי אני פה