אף פעם לא היה לי מרד נעורים... (פריקה)

אף פעם לא הרגשתי את הצורך לשתות או לעשן או להיות בזוגיות פרועה או משהו כזה כי אני חרדתית ועם קצת יותר שכל בראש מרוב האנשים בגילי. אבל אני חושבת שקרה אצלי משהו מוזר , אני מורדת את המרד שלי בזה שאיבדתי את כל הכבוד שלי למערכת , כל המערכות שמקיפות אותי , פשוט לא אכפת לי מהן - אני עושה אותן רק כדי לשרת את האינטרסים שלי ולא נותנת לתבניות שלהן להשפיע עליי, כאילו אני רואה את התבניות האלו כל הזמן , אתה צריך שיהיו לך הרבה חברים , אתה צריך ללכת למסיבות , אתה צריך להיות בזוגיות ואתה צריך לעבור דברים בקצב של כולם . אני לא רוצה להכנס לזה אבל אכלתי הרבה חרא , נוצלתי רגשית על ידי גבר שיכל להיות אבא שלי ויש לי הרבה אנשים עם מחלות נפש קשות במשפחה - וזה דברים שלא נתנו לי לעבור את אותם שלבים כמו כולם , בין אם כלכלית , חברתית או רגשית , אני פשוט לא במקום הזה כמו כולם וכל החיים שלי חשבתי שאני דפוקה כי לא מעניינים אותי הנושאים השטחיים שהיו עסוקים בהם אנשים בגילי כי נחשפתי לחלקים הקשים של החיים בגיל נורא צעיר וזה נתן לי פרספקטיבה שונה על החיים . כל כך הרבה זמן הרגשתי שהבעיה בי ורק עכשיו אני מבינה שהחברה הזו רקובה מהיסוד , היא מנסה לגרום לכולם להיות אותו הדבר , לעשות את אותו מסלול בחיים ולגרום לכולם להיות באותו הקצב כי רק ככה אפשר "להצליח בחיים", אז מה זה משנה אם מישהו אחד רץ עם נעלי ריצה יקרות והאחר מדדה יחף עם רגל שבורה , מה שמשנה זה התוצאה - ואם אתה בסוף לא סופרים אותך . אז הבנתי שאם אף אחד לא סופר אותי אני לא סופרת אף אחד והתחלתי לפעול רק לשם האינטרס האישי שלי וויתרתי על כל ניסיון ליצור קשרים אחרי כישלון חרוץ בזה במשך 11 שנים רצופות ואני כרגע נשארת במערכת נטו בשביל הלימודים - כי בלי בגרות אין לי סיכוי להתפרנס בכבוד
אז אולי זה לא מרד מרשים אבל זה המרד שלי במסגרת שלא מנסה להבין אותי בכלל אלא להפוך אותי לכמו כולם כשאני לא
אשמח לדעת אם עוד מישהו מזדהה עם התחושות שלי