למה אנשים עסוקים מרחמים עצמיים במקום לעבוד על עצמם, לשנות ולהתפתח למישהו שהם רוצים וחולמים עליו?

למה זה קורה? דיכאון? למה לצורך העניין מישהי שמנה ששונאת את הגוף שלה ואת הרגלי האכילה שלה לא מנסה אפילו לשנות? הרי כולנו יודעים שלרדת במשקל זה אפשרי ועוד איך, אז למה לצורך העיניין רוב הסיכויים שאותה בחורה תבחר להישאר ככה *מבחירה* במקום לנסות לשפר את עצמה למה שהיא באמת חולמה עליו, ברוב הסיכויים (מי שיגיד שלא מתייפייף של החיים) הבחורות האלו יצאו לרחובות ויצעקו "all bodies are beautiful" אבל בבית בלילה במיטה הם מתעוררות עם כרית ספוגה בדמעות.
למה שאנשים ילכו על הדרך הקלה במקום אשכרה לשנות? רק אותי זה משגע?
זה כאילו שזה נתפס בתור תכונה מאוד גברית, לא לקחת ללב אלא לקבל ביקורות להיות מספיק חזק בראש כדי לשנות, למרות שזאת ליטרלי התכונה הכי מושכת שיש אבר (לא משנה אם לגבר או בחורה, בעיקר לבחורות אף על פי שזה נדיר מאוד מנסיון)
אתן עוד דוגמה לאקסית שלי שממש שנאה את עצמה עד שזה פשוט החריב לנו את הזוגיות ונפרדנו, כל הזמן בוכה, ממורמרת, אומרת שהיא לא רזה מספיק, לא יפה מספיק...
פשוט למה צריך את זה?