מה אתם אומרים על קטע הכתיבה הזה? אני שמה אותו גם בביו

היא רצה לקראתה, ברגליים כואבות ובחוסר נשימה, היא הרגישה כבמעין חלום, לא מציאות גורפת.
היא טעמה את המלח על השפתיים שלה ונעצרה ,ונגלתה לפניה התמונה.
היא נשארה כמו פעם. אותה ילדה קטנה, בעלת הצמות הזהובות עם חוט אדום שזור סביב צמתה.
כמו שזכרה אותה.
דמות גבוהה עברה ברחוב, חולפת במהירות בצעדי עקב חמורים, על פניה סבר מסתורי
הנדמה היה שהעיר שייכת לבעלה ,אם היה אחד כזה בחייה.
האישה הסתכלה אנה ואנה לעבר עוברי האורח ולאחר שווידאה שאיש לא מגלה עניין ,הלכה ישירות לעבר הבנות, שנעצו מבט אחת בשנייה ,שתיהן קפואות כקרח.
"עכשיו" אמרה הגברת לילדה הקטנה.
הייתה הנפת יד מצד הקטנטונת, ומבט אחרון אל הנערה שעמדה לפניה
והן נעלמו באותו הרגע, כאילו מעולם לא דרכו על המדרכה הזו לפני.
היא נשארה לבד, אחרי שחיכתה בכיליון עניים. לפחות זכתה לראות אותה, היא חשבה
אך היא ידעה שזו הייתה הפעם האחרונה.