אני מתלבטת מאיזו נקודת מבט לכתןב את הסיפור שלי.

תקציר של הסיפור הקצר: זה מספר על ילדה על הרצף. כל פעם כשרגש חזק מסויים מתבטא אצלה היא כותבת למישהו\י, דמיוניים, בהתאם לרגש. לדוגמה, כשהיא שמחה - היא כותבת לראיין. כשהיא עצובה - היא כותבת לתום. כשהיא כועסת - היא כותבת לג'יין. וכו וכו.
מזכירה, כל הדמויות נמצאות בדימיון שלה, אבל היא ממש מפתחת מערכת יחסים עם כל אחד.
עד שיום אחד מבקר *אותה* תחושה לא מוכרת - דיכאון וחרדה. כלומר, הם באים אליה, ולא היא מבקרת אותם. הסיפור יהיה בתכלס על ההתמודדויות שלה איתם, ועל המערכת יחסים שלהם. בסוף הסיפור היא לומדת שהיא צריכה לקבל אותם, להבין שהם קיימים; לא להכחיש, ורק ככה היא תוכל להתחיל לטפל בהם.

אני מתלבטת אם לעשות את הנקודת מבט מהנקודת מבט של הילדה, או שלעשות את זה מהנקודת מבט של הבני אדם שייצגו את החרדה והדיכאון (זה בן אדם אחד, לשון הפנייה תיהיה אתם/הם בגלל שהם גם בייסיקלי שני דברים שונים בגוף אחד), ויתברר בעיניים שלהם שהם לא רצו אף פעם לפגוע בה או באף אחד, והם פשוט נוצרו שבנכחותם אנשים ירגישו לא בנוח (ואז זה גם מפתח מעט את הדמות)
מה אתם חושבים?