לא הבנתי משהו, אני כל הזמן רואה בטיקטוק תוכן על ביפידי שזה פשוט שינויי מצב רוח, זה נכון בכלל? אז מה זה שונה מביפולר?

borderline personality disorder- זה שינוי מצב רוח מאוד קיצוני מהרגיל, לדוגמא בן אדם שאין לו ביפידי יקבל ציון נמוך, הוא יתבאס אבל לא יקח את זה ממש ממש קשה, בן אדם שכן מאוובחן עם ביפידי יכול להיות ממש בדיכאון על זה ברמה קיצונית מאוד
הפרעה דו קוטבית - (גם מאניה דיפרסיה) זו הפרעה שבה הבן אדם במהלך היום יכול לחוות שמחה (מאניה) גבוהה בטירוף ולשמוח ולצחוק מהכל ובאותה שניה פתאום בלי סיבה לרצות למות ולבכות ודיכאון קיצוני
הייתה לי חברה עם הפרעה דו קוטבית וכן זה באמת ככה נראה

אני שמחה שלא האמנת ישר והלכת לברר.
האינטואיציה שלך צודקת, זה לא נכון. יש המון, אבל המון מידע שגוי ודיסאינפורמציה על ביפידי. אבל בטיקטוק זה חוגג. יש בטיקטוק כל כך הרבה מידע לא נכון על ההפרעה, כל כך הרבה סטיגמות, הבנה לא נכונה שלה, הפצה כבדה של דברים לא נכונים בעליל, והרבה תוכן של anti-recovery. ממש תופעה נוראית.

קודם כל, הפרעת אישיות גבולית היא בהחלט לא רק שינויי מצבי רוח קיצוניים. יש תשעה קריטריונים אבחוניים לפי הdsm-5, שינויי מצב רוח קיצוניים הוא רק אחד מהם. ההפרעה הזו היא הרבה, אבל הרבה יותר משינויי מצב רוח. זו הפרעה שמאופיינת בנתק מהמציאות שמתבטא בדיסוציאציה חמורה, הזיות, מאופיינת בחרדת נטישה קשה וחמורה יותר משל האדם הממוצע שגורמת לפגיעה כזו קשה במערכות יחסים בינאישיות ובתפיסת בעצמי, מאופיינת במערכות יחסים לא יציבות ואינטנסיביות בגלל תנועה בין שני קצוות של אהבה ושנאה וכדומה (אידיאליזציה ודבלואציה), בהפרעה בזהות, ועוד המון. להגיד שזו רק הפרעה של מצב רוח זה לשנות את כל מהות ההפרעה, זה כמו להגיד שההגדרה לחולצה היא רק פיסת בד, במקום שההגדרה לחולצה היא פיסת בד, תלת מימדית, בעלת חורים לצוואר לידיים ולטורסו, שמגיע בגדלים שונים ומבדים שונים, ומיועדת ללבישה בחלק העליון של הגוף, לצורכי יופי, הסתרה, או חימום. זו פשוט סתם דוגמא לאיך להגיד מאפיין אחד של דבר, שהוא רק חלק ממנו, בלי לציין את האחרים, גורם לך להבין את אותו הדבר שונה לחלוטין ממה שהוא באמת ובעצם משנה את כל המהות שלו. ובקיצור, ביפידי זו הפרעת אישיות, זו הפרעה שמאופיינת במבנה קבוע ונוקשה של האישיות שמשפיעה על ההתנהגות, המחשבה, הרגשות, היחסים הבינאישיים וכו בצורה עמוקה וחמורה, זה לא רק שינויי מצבי רוח קיצוניים.

אבל, שינויי מצבי רוח קיצוניים הם כן אחד המאפיינים והקריטריונים. ואז כמובן נשאלת השאלה האם ביפידי שונה מביפולר פשוט כי יש עוד סימפטומים בביפידי חוץ מהמצב רוח, או שיש הבדלים גם בין שינויי המצב רוח בהפרעות. והתשובה היא שניהם.
ביפידי, זו בעיקרון הפרעה שבניגוד לבערך כל שאר הפרעות האישיות, קיבלה שם שבכלל לא מתאר אותה (והשם הזה אגב התקבל בגלל שהיא הוגדרה כגבולית בין פסיכוזה לנוירוזה), לעומת שאר הפרעות האישיות כמו הפרעת אישיות נמנעת, שאפשר להבין ממנה שהיא עוסקת בהימנעות. לכן קשה להבין מה בעצם עמוד התווך של ביפידי, כי אפילו השם לא משקף את זה. אז בשביל לעשות סדר, אפשר לומר שביפידי עומדת על שני עמודי תווך עיקריים, פחד חמור מנטישה, ותנועה בין קצוות של קיצוניות. הקיצוניות הזו מתבטאת למשל, במערכות יחסים שנעות בין שנאה מוחלטת לאהבה מלאה (אידיאליזציה ודבלואציה), שזה הקריטריון השני. יש עוד כמה קריטריונים שזה מה שעומד מאחוריהם. שינויי מצבי רוח הוא אחד מהדברים האלו שהם פשוט ביטוי לתנועה הזו בין הקצוות. לכן שינויי מצב רוח של ביפידי, הם שינויים בmood. הם קיצוניים, אבל נמשכים לתקופת זמן קצרה, וברוב המקרים הם מטוגררים מהסביבה החיצונית ולא סתם מופיעים. וכמובן הם נובעים מתפקוד באישיות, ולא מנוירולוגיה נטו. ביפולר לעומת זאת, לא מאופיינת בחשיבה כללית של תנועה בין קצוות, אלא רק במצב רוח קיצוני. ההפרעה, בניגוד לביפידי לא נובעת מחוויות עבר במיוחד, והגורמים העיקריים לה הם גורמים ביולוגים (נסיבות חיים יכולות לתרום קצת, אבל הגורם העיקרי הוא תמיד גורם ביולוגי. בהפרעת אישיות גבולית לעומת זאת, הגורם הוא סביבתי בדרך כלל, נסיבות חיים, וגורמים ביולוגיים יכולים לתרום). כלומר, ביפולר זו הפרעה שיותר נוגעת בנוירולוגיה, כימיה במוח, גנטיקה, וכו. מהסיבה הזו, בניגוד לביפידי, שם שינויי הצב רוח לרוב מטוגררים בגלל משהו שקרה בסביבה החיצונית, בביפולר שינויי המצב רוח פשוט קורים, כמעט רנדומלית, ללא קשר בסביבה שבה את נמצאת באותו הרגע. בביפולר זה לא משהו שאת יכולה לעבוד עליו כמו שאת עובדת על האישיות שלך בביפידי. זה השוני הראשון בין שינויי המצב הרוח בשני המקרים.
השוני השני, הוא שבביפידי יש תמיד אפיזודות דכאוניות. בהפרעה הזו תמיד תחווי אפיזודה דכאונית מתישהו. לעומת זאת בביפולר, אין הכרח לחוויה של אפיזודה דכאונית. את יכולה לחוות גם רק אפיזודה מאנית (יש סוגים של ביפולר. הסוג הראשון לא בהכרח יחווה אפיזודה דכאונית, הסוג השני יחווה). זה שוב, מייצג את זה שביפולר זו יותר הפרעת מצב רוח, בעוד ביפידי זו הפרעת אישיות.
השוני השלישי, הוא שלמעשה בביפידי אין מאניה, בכלל, ובביפולר יש בהכרח מאניה. גם לגבי זה יש הרבה דיסאינפורמציה אגב, הרבה בטיקטוק. מאניה היא לא פשוט עלייה במצב רוח, כמו שקורה בביפידי, היא משהו אחר. אנשים עם ביפידי לא חווים מאניה, הם חווים אופוריה. והשוני הזה, מתפצל לשלושה דברים שאת יכולה להצביע עליהם שהם שונים בין ביפידי לביפולר:
1. על מנת שמאניה תיחשב למאניה, היא צריכה להימשך לפחות מספר ימים (הבדל נוסף בין שני הסוגים של ביפולר, הוא שבסוג הראשון יש חוויה של מאניה מלאה, שהיא לפי ההגדרה נמשכת לפחות שבעה ימים ויותר. בסוג השני יש דבר שנקרא היפומאניה, שזו מאניה שנמשכת מארבעה ימים ומעלה, ולא משבעה). כלומר, מצב הרוח הזה חייב להימשך תקופה ממושכת, שנעה בין ימים, לשבועות, ואפילו לחודשים. בביפידי לעומת זאת, שינויי המצב רוח הם הרבה יותר קצרים. הם יכולים להימשך דקות, עד לשעות, ובמקרים ממש נדירים באזור היומיים למשל. בדרך כלל זה עניין של דקות-שעות. זה השוני הראשון.
2. מהסיבה הזו, שינויי מצב הרוח שמדברים עליהם בביפולר, הם לא באמת שינויי מצב רוח. הם לא שינוי בmood, הם שינוי בstate of mind. זה ממש המצב הקיומי שלך, המנטלי שלך, כמו שדיכאון הוא state of mind, ולא mood. זה לא שמצב הרוח שלך ישתנה כי ראית בבוקר שאין רוח מתאימה לגלישה בים, זה שממש כל המצב המנטלי שלך ישתנה. תחשבי על זה כמו שמתארים את ההבדל בין המושג מזג אוויר למושג אקלים. אקלים מייצג משהו תדירותי, קבוע, סטטי, שמאפיין את האזור, והוא בעצם מגדיר את המקום מהבחינה הזו באופן כללי. מזג אוויר לעומת זאת מתייחס למקרה אחד, יום אחד, לא בהכרח מעיד על המקום, לא בהכרח מאפיין אותו, הוא פשוט מה שקורה ויעבור. בביפידי לעומת זאת, שינויי מצב הרוח הם שינויים בmood" ולא בstate of mind. בביפידי, את באמת יכולה להגיע לאפיזודה דכאונית כי ראית שאין רוח מתאימה לגלישה בים, וזה לא יעיד על המצב המנטלי שלך כולו או על מה יהיה ביום הבא. לכן ביפולר זה לא באמת שינויי מצב רוח, זה שינויים במצב המנטלי הכללי שלך שקשור במצב רוח. זה ההבדל השני.
3. ההבדל השלישי הוא שבגלל שביפולר זה state of mind ולא mood, מצב הרוח באותן אפיזודות הוא יותר חמור מזה שנחווה באפיזודות אופוריה של ביפידי. באופוריה של ביפידי את תרגישי שמחה קיצונית, התעלות קיצונית וכדומה, מה שיכול להוביל להחלטות אימפוליסיביות ולא בריאות. במאניה של ביפולר לעומת זאת, ההשלכות והחומרה אפילו יותר קיצוניים. החומרה של מאניה היא פשוט יותר קיצונית מזו של אופוריה. וזה ההבדל השלישי.
ואגב, הבדל נוסף הוא שביפידי את כמעט תמיד נמצאת בתנודתיות הזו או בספקטרום שלה, אין לך באמת הפסקה או מנוחה. בביפולר אלו התקפים, שמגיעים כל כמה זמן, ויש לך הפסקה ביניהם שבה אין התבטאות של ההפרעה.

וזה לשאלתך על מצבי הרוח בין ביפידי לביפולר.

אגב, אם את כבר בוחרת לחפש מידע בטיקטוק על ביפידי, וכזה מהימן, אני מאוד ממליצה לך לא להאמין ולהקשיב לכל סרטון שתראי בפוריו, וממליצה לך בחום עליה deepfriedbraincells. זה שם המשתמש. היא מעבירה מידע מדוייק, מהימן, מדהים ועוזר. וחשוב באותה המידה, היא מעבירה מידע בריא, ובדיוק ההפך מהצד של anti-recovery.

שואל השאלה:
^אמאלה תודה, הסברת את זה מדהים ככ תודה לך, ממש עזרת לי.
אכפת לך אם אשאל כאן עוד כמה שאלות שקשורות, שאערוך בתיאור השאלה, ושאם תוכלי תעני עליהן? זה באמת יעזור לי (אבל אל תרגישי שאת חייבת).

^בטח, תרגישי חופשי לשאול.

שואל השאלה:
כתבתי כמה, יכול להיות שאערוך בהמשך
את לא חייבת לענות על הכל אם אין לך כוח

הכל בסדר אהובה, אני אוכל לענות על כמה שאלות שתרצי.

כן, אפשר להיות גם עם ביפידי וגם עם ביפולר. האמת שזה שילוב שלא כזה נדיר למצוא.

לא, הוא לא חייב להיות מאובחן רק מגיל 18. אפשר לאבחן אותו גם בגיל יותר מוקדם, למרות שלא מעט אנשי מקצוע יסרבו לאבחן לפני גיל 18, משתי סיבות. גם כי בכללי, פחות מעדיפים לאבחן הפרעות אישיות מוקדם יותר מגיל 18 כי עד הגיל הזה באופן עקרוני האישיות עוד מתעצבת ויכולה להשתנות, לכאורה. סיבה שנייה היא בגלל שהפרעת אישיות גבולית באופן ספציפי יכולה להיות דומה לגיל ההתבגרות. פעם המחשבה הזו הייתה קצת יותר מקובלת, אבל כיום יותר ויותר מומחים מתחילים להבין את היתרונות באבחון מוקדם. אבחון מוקדם מאפשר טיפול מוקדם יותר, ועם הפרעות אישיות טיפול מוקדם, בעיקר בגיל ההתבגרות, מכיל בתוכו פוטנציאל להשתפרות הרבה יותר גבוה. אפשר לאבחן הפרעות אישיות לפני גיל 18 (פרט להפרעת אישיות אנטי סוציאלית), כלומר בנוער, אם מזהים דפוס ברור של ההפרעה תקופה מסוימת, שנה או שנתיים, אני לא סגורה לגבי איזה מהן. חלק מאנשי המקצוע יהיו מוכנים לאבחן נוער, וחלק לא וישאירו אותם בדרך כלל עם אבחון דיכאון וחרדה עד גיל יותר מאוחר. בכנות, לרוב אנשי המקצוע שיהיו מוכנים לאבחן בנוער יהיה אנשי המקצוע שאני ואת יותר נסמוך עליהם ונתפוס מהם.

כל איש מקצוע שמוסמך לאבחן יכול לאבחן, ובניגוד לדעה הרווחת, אלו לא רק פסיכיאטרים. גם חלק מהפסיכולוגים מוסמכים לאבחון. הדרך הכי טובה לדעת אם מישהו מוסמך לאבחן היא פשוט לשאול.

כן, אני חווה. זה בגדול, כמו שאמרת, ניתוק מהמציאות מאספקטים שונים. אצל חלק, אלו פראנויות, אצל זו דיסוציאציה, ואצל חלק מהבורדרליינס יש גם הראדקור הזיות. בעיקרון כל אחד מהם מייצג איזושהי תפיסה של המציאות שלא תואמת אותה, בין אם מבחינת המחשבות, או מבחינה תחושתית, רגשית, שמיעתית וכו. אצלי אישית, יש מחשבות פראנואידיות, שיכולות להיות מחשבות שעוקבים אחריי או צופים בי, מאזינים לי, יכולים לדעת מה אני חושבת, לייחס סכנה לאנשים שאין באמת סיבה לייחס להם סכנה, שאנשים זוממים נגדי, שיש מצלמות בבית או במקום כלשהו שאני נמצאת בו הרבה שמיועדות עבורי. ההבדל ביניהן לבין מחשבות מעט מפחדות רגילות הן שהן מתנפחות וגדלות, זה ממש עיוות של תפיסת היחס של האדם לבין שאר האנשים. ככה שלמשל, המחשבה שיש מצלמות במקום ממש נוכחת ואת ממש משוכנעת בה, ואת תעשי חיפוש בכל הבית ותהפכי הכל כדי למצוא אותן או לבדוק שאין. אני כן חווה אותן, אבל בצורה יחסית קלה. דיסוציאציה היא סוג אחר של ניתוק מהמציאות, בעוד פראנויה היא בגדול פחד גדול שלא מותאם למציאות, דיסוציאציה היא ניתוק בין חלק מנטלי של האדם, מעצמו או מהסביבה. זה יכול להיות ניתוק רגשי, מתחושות פיזיות, זכרונות אפילו. דיסוציאציה בעיקרון הרבה פעמים היא כמו הפתרון לבעיה, שיכולה להיות פראנויה (ויכולה גם לא). כדי להתמודד עם דבר מסויים, את מאבדת מגע מסויים עם העולם וככה מתרחקת מאותה הבעיה. אני אישית חווה בעיקר דה ראליזציה. דוגמאות כלליות ומוכרות לדה ראליזציה יהיו תחושות של עיוות בזמן (הזמן זז מהר, זז לאט, לא זז בכלל ואתה תקוע באותו הרגע, פלאשבקים לעבר כמו מנהרת זמן), שמיעה של הקול של עצמך באופן עמום חריג ולא מוכר, להרגיש מרקם מסויים שונה מהרגיל, לראות דברים בצורה מאוד חדה או מאוד מעורפלת, וכו. אני אישית, יכולה להרגיש שהכל זז לאט והזמן איטי, לשמוע צעדים בבית כשאין אף אחד, לגעת בדברים עם האצבעות ולהרגיש כאילו זו לא אני שמרגישה את המגע או שהמגע מרגיש מאוד מוזר, תחושה שדברים בגוף שלי פשוט לא נכונים, העור הדוק מדי, המצמוצים שלי מרגישים מוזר ולא טבעיים ומציקים, וכדומה, להרגיש שאתה פועל על מצב אוטומט בלי ממש שליטה, להרגיש מנותק מהרגשות שלך כאילו איזו רוח דבקה בך ואתה רק המסגרת, להרגיש כאילו הסביבה שלך היא כמו חלום או איזו פנטזיה, דברים בסגנון הזה. מקווה שזה עזר לך:)

הבדל היחידי בין אדם עם אישיות גבולית לאדם בלי זו החומרה. אם תקראי אם תשעת הקריטריונים האבחוניים להפרעה, את תראי שאת כנראה מצליחה להזדהות כמעט עם כולם. כמעט כל האנשים חווים פחד מנטישה, כמעט לכולם יש או הייתה בעיה כלשהי עם הזהות, להרבה אנשים יש נטיות אימפולסיביות, בעיות כעס, שינויי מצבי רוח, תחושת ריקנות, וכו. אלו דברים שכולם חווים. ובדיוק עבור זה קיימים אנשי המקצוע, כי כאשר אדם רגיל קורא את הקריטריונים, הוא מבין אותם בצורה מילולית, ולכן הרבה אנשים פשוט יחשבו שיש להם את ההפרעה. אנשי מקצוע, שלמדו את הדבר הזה לעומקו, לומדים מה המשמעות של הקריטריונים האלו, באיזו רמה וחומרה הם נדרשים להיות כדי להיחשב למענה על קריטריון. לדוגמא, בעוד שהמון אנשים יעידו עם פחד מנטישה, וחלקם גם על פחד מנטישה גדול יותר מזה של האדם הממוצע, זה ייחשב למענה על הקריטריון רק כאשר הפחד הזה קיצוני, ומוביל לעשיית מעשים לא רגילים וחריגים, על מנת להימנע מאותו הפחד להתממש. ואותם מעשים חריגים יהיו לרוב מעשים לא בריאים, פוגעניים, כלפי עצמך או כלפי הסביבה שלך, וכדומה. כמו למשל, מקרה שבו בן הזוג שלך חזר מאוחר הביתה אחרי העבודה, והפחד שלך מנטישה ככ גדול ומפחיד שאת בטוחה שהוא בגד בך, ואת ככ מפחדת להינטש שתטיחי בו האשמות ותעזבי אותו לפני שהוא יוכל לעזוב אותך אחרי הבגידה הזו, ואז לאחר כמה זמן תתחרטי על זה עמוקות ותרגישי שאת לא יכולה בלעדיו ותתחנני שהוא יחזור ויסלח לך. זו רק דוגמא אחת, שהיא מאוד מאוד קלאסית. אבל יש עוד המון אחרות. יש אנשים שנוטים יותר להתבודד במקרים כאלו, יש אנשים שפשוט חותכים ומנתקים קשר עם כל האנשים שהם מכירים, וכו וכו וכו. רק אז, זה יחשב למענה על הקריטריון של חרדת נטישה בהפרעת אישיות גבולית. וכאן נעוץ ההבדל בין אישיות גבולית לאדם רגיל, פשוט החומרה, הקיצוניות.

החלמה זו מילה מבלבלת. זו הפרעה שאת יכולה ללמוד לנהל ולהסתדר איתה בחיי היום יום בצורה סבירה יותר, וזו הפרעה שלא מעט מהאנשים יכולים בשלב מסויים בחיים, בעזרת טיפול כמובן, לא לפגוש יותר את חמשת הקריטריונים האבחוניים להפרעה וכבר לא לענות עליהם. זה לא אומר שההפרעה נעלמת כאילו מעולם לא הייתה, תמיד יישאר איזה בסיס גבולי, אבל החלמה היא אפשרית, בניגוד לסטיגמה.

לא, לא חובה לענות על הקריטריון של האימפולסיביות כדי להתאבחן עם ההפרעה. אני לא עונה עליו. זה פשוט מהסיבה הפשוטה שיש לי את המחשבות האימפולסיביות, אבל אני לא פועלת לפיהן. את צריכה לענות על לפחות חמישה, לא משנה על אילו.

אני כרגע קצת קצרה בזמן, לכן אחזור לכאן מאוחר יותר לענות על השאלה שנשארה לגבי הקריטריון השני ומערכות יחסים לא יציבות, בינתיים מקווה שזה עזר לך:) תרגישי יותר מבסדר להוסיף עוד אם תרצי.