אני מרגישה עצובה על בסיס יומי, בבקשה תקראו.

היי, אני ילדה להורים גרושים, הקטנה מבין שלושה אחים.

אני מתגוררת בבית עם אמא שלי שני אחיי.
אבא שלי גר במקום אחר. אנחנו נפגשים איתו פעם לשבועיים.

אני עצובה כי אמא שלי בלילות לא נמצאת איתנו. כן.
אני הגעתי למצב שאני בוכה תמיד בלילה. תמיד.
ואני כותבת שוב ושוב פריקות ואיך שאני מרגישה. אין לי את מי לשתף. אתם לא תבינו אותי.
אסור לי להגיד לאף אחד שהיא לא ישנה איתנו.
היא אמרה לנו לשמור את זה בסוד.
זה התחיל לפני כשלוש וחצי שנים.
נמאס לי, אני זוכרת את עצמי לפני שנתיים בוכה לה. שתשאר. בןכה לה מתחת לשולחן.
והנה אני שוב, הפעם במיטה, לבד.
אני לא חושבת שזה בסדר להשאיר שלושה ילדים לבד.
אני רוצה משפחה נורמלית. אני רוצה משפחה כמו שלכם. להיות אתם אני רוצה.
אני רוצה לישון עם אמא שלי, אני רוצה שאמא שלי תעיר אותי בבוקר בחיבוק , אני רוצה שהיא תכין לי כריך.
אני רוצה שהיא תחבק אותי לשלום ותאחל לי יום נפלא.

היא עושה תואר שני, כך שאין לה בכלל זמן. כל הזמן היא נוסעת.
היא מגיעה בשעה שש בערב הבייתה בערך כל יום. בימים שהיא לומדת.
ואז בשעה שבע יוצאת.
היא טוענת שהיא איתנו הרבה.
נמאס לי לבכות. למה אני צריכה לבכות לגבי זה.
היום אחים שלי הרעישו והיא אמרה לנו
"ואז אתם שואלים למה אני ישנה אצלו ולא כאן."
המשפט הזה הרג אותי, בנפש. אני בוכה. כל לילה.
אני רוצה אמא שתשאר איתי בלילה.
אני רוצה להגיד לאמא שלי לילה טוב וחלומות פז.
אני לא רוצה לישון לבד .
אין לי כבר עוד דמעות, תסחטו אותי ויצאו רק עוד 2 דמעות.