מה אתם חושבים על זה כהתחלה של ספר שאני כותבת לעצמי, תהיו כנים?

יום ראשון בבית ספר. הכול נראה כל כך זוהר. ככה זה בתיכון, לא? אוקיי, אז אם כך איפה כל הבנים החתיכים שהבטיחו לי?
או, שככה יהיה לי טוב. חבל שלא דיברתי על מיליון דולר.
למען האמת, בן חתיך כמו הארי ג'ונסון שווה יותר ממיליון דולר. לא מבינים על מה אני מדברת? חכו שתשמעו.
הארי ג'ונסון הוא דוגמן צעיר שמופיע בכל עמודי השער של ניו יורק סיטי. מטורף, לא? אז כן, איך הגעתי למצב שאני לומדת איתו באותו בית ספר ונושמת את אותו האוויר שהוא נושם, אתם שואלים?
ובכן, אם תהיתם לרגע, אני לא עשירה או משהו כזה. אפילו להפך. שלא תחשבו, אני לא ענייה ואנחנו לא חיים בבקתה. מספיק לומר שאני גרה בחדר עם שתי אחיותיי הקטנות. עוד לא הזדעזעתם מספיק? אז רק שתדעו שאמילי, הגדולה מבניהן בת 11 ואחותי הקטנה, כריס, בת 9.
לעזאזל, למה נערה מתבגרת בגיל תיכון (טוב, יום ראשון בתיכון, אבל עדיין, אתם יודעים- גיל תיכון!)
צריכה לחיות עם שתי אחיותיה הקטנות שאפילו לא סיימו יסודי?!
ובכן, את זה אצטרך לשאול את אבא שלי. מתישהו. בקרוב. לעולם לא.
בקיצור, נחזור לאיפה שהיינו.
איך אני לומדת בתיכון פרטי לילדי חמאה בלבד?
למען האמת, הכול בזכות אמי.
כלומר, אגיד את זה אחרת: הכול בזכות אבי, כלומר לאיפה שהגעתי עד הלום- זה הוא.
הלידה שלי והכסף לבית ספר התיכון ניו יורק לידארס- זאת אימא שלי.
למה אני מתארת את זה ככה?
הוריי נפרדו כשהייתי בת 10 ואחיותיי הקטנות היו בסך הכול בנות 6 ו-4. זאת לא הייתה פרידה רגילה של הורים שנפרדים ואז הילדים מחליטים אצל מי גרים ולמי נוסעים פעם בשבועיים פלוס באירועים מיוחדים.
לי ולאחיות שלי לא הייתה זכות בחירה.

*אין לקחת רעיונות מהכתיבה לעלילה שאתם כותבים*