מה התקופה הכי קשה שעברתם/ עוברים?

ההורים שלי התגרשו.
גם עכשיו יש לי בעיות במשפחה וזה ממש עצוב

אני הייתי ועדיין בדיכאון לא רוצה לחיות אין לי הרבה חברים ואין לי עם מי לדבר אף אחד לא עזר לי...

מנהלת בית הספר התקשרה לרווחה והיה מלא בלאגן
הרגשתי נוראי אבל התמודדתי, הזמן עבר והכול היה בסדר בסוף... אבא שלי עזר קצת

תקופת מבחנים של השנה בקושי התמודדתי וכמעט לכל מבחן עשיתי מועד ב הרגשתי מזעזע כול הלחץ הזה ולמערכת החינוך בכלל לא אכפת אמ ואפחד לא עזר לי

שואל השאלה:
אנונימית- מוזמנת לפנות אליי בפרטי, אשמח לעזור

כרגע אני עוברת את התקופה הזאת. בינתיים בעיקר בוכה על זה ומדברת על זה עם חברים שלי. ורק החברים עוזרים לי

התקופה עכשיו
אני לבד, בלי חברות, נכשלת בלימודים, מתמודדת עם פגיע עצמית, אבל אני מסתדרת לבד ולא צריכה אף אחת, כי מסתבר שכולן מזוייפות

שואל השאלה:
vampir angel :אשמח לדבר איתך בפרטי אם תירצי לשתף

^^תודה, זה ממש נחמד

שואל השאלה:
how you doing: תוכל לכתוב לי בפרטי אם תירצה, אשמח לעזור ולייעץ

הפרעות אכילה
שנאה עצמית, עייפות, חולשה, אשמה על כל דבר שאני מכניסה לפה (אם בכלל) אובססיה להשקל כל כמה שעות, לבכות ולהיות ערה כל הלילה ולישון כל היום, וכמובן הרעב שלאט לאט הפך לתחושה ממכרת..
ובדידות, בדידות נוראית.
בסופו של דבר כן הרזתי המון, אבל זה ממש לא היה שווה את כל הסבל הזה.
מי עזר לי? אף אחד. אף אחד מלבדי, שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים.

עכשיו

כשחבר שלי היה מאושפז במצב ממש לא טוב אחרי פציעה. הרגשתי נורא, כאילו אני צריכה להתאמץ כדי לנשום
אחותי הגדולה עזרה לי, ועוד חבר טוב שעזר לנו ודאג לי ודי בזכותו עברתי את התקופה הזאת

שואל השאלה:
לא יודעת: תקשיבי שהוצאת לי את המילים מהפה

כבר שנה ומשהו שאני בזה והיחידה שיכולה לעזור לי זאת אני ,לאף אחד לא באמת אכפת

התקופה שההורים שלי התגרשו. היה לי קשה מאוד מהרבה בחינות. ואף אחד לא עזר לי וזאת היתה הבעיה בעצם

תחילת י'
קשה חברתית, לימודית, עם ההורים...
הכל בא ביחד
ההורים די עזרו לי בזה
ברוך השם עכשיו הכל הרבה יותר טוב :)

כיתה ח

אני בלי חברים לא משקיעה ומבריזה מהלימודים כל הזמן ילדים מהכיתה שלי אומרים וצוחקים על זה שאני שקטה ודיכאונית אני כל הזמן בדיכאון ורוצה למות. ואין לי קשר טוב עם ההורים או עם האחריות שלי אז אני לא מדברת עם אף אחד.

כיתה ז
החרדה שלי התפרצה, פיתחתי הפרעות אכילה אבל הייתי מאוד לחוצה מהלימודים והמשכתי להעמיד פנים שהכל בסדר. הציונים היו טובים, המצב הנפשי היה ברצפה. שנאתי את עצמי כל הזמן, שנאתי את האנושות. היו לי מחשבות אובדניות ולא הייתה לי מוטיבציה לעשות כלום.

עכשיו

עכשיו
בעיות נןראיות במשפחה אין לי כוח לפרט

היסודי כיתות ה ו ו לא היו לי בכלל חברות ופעם אחת חשבתי על להתאבד מרוב שהייתי לבד זה היה כל כך רע שספרים היו החברים הכי טובים שלי אבל אז הגעתי לחטיבה ומצאתי חברות מדהימות ❤❤

עכשיו לול

זה היה בכיתה ז וכיתה ט וכיתה י הייתי בלי חברות בכלל זה היה עצוב הרגשתי כל כך לבד :( ולא היה מי שיעזור לי ואז עברתי בית ספר בכיתה יא והיה לי יותר טוב בהרבה :9 והכרתי חברות חדשות ועכשיו אני כבר לא לבד :)

כתה ח'

עכשיו.
אני מחפשת חבר (לא מוצאת)
יש לי חרא של חברות
יש בבית בעיות כלכליות
אני נכשלת בלימודים בשל חוסר בריאות ועוד מלא דברים

שואל השאלה:
אנונימית: את לא לבד בזה בכלל, כמו שאת רואה כולם עוברים תקופות קשות. יש ימים טובים ויש ימים לא טובים. בעולם של היום שהכל מתועד ברשתות החברתיות זה נראה כאילו החיים של אחרים מושלמים ואז אנחנו משווים ומנסים להשיג גם את המושלם הזה שלא קיים בכלל.. אסור לוותר בכלל, ימים טובים יגיעו והכי חשוב שיהיה לכם את עצמכם!

כיתה ח..
הרגשתי לחץ, פחד, רצון למות וכו..
התחלתי לשמוע קייפופ
בעיקר ביטיאס

כשהייתי בבית חולים מרותקת לכיסא גלגלים ואחרי כמה זמן איבדתי את השמיעה באוזן אחת הרגשתי חרא חברות שלי היו שם בשבילי וסדרות העבירו לי ת'זמן

היו כמה חודשים בכיתה ז וכמה חודשים האמת לא מזמן, היה די קשה להתמודד עם הלחץ של הלימודים ועם הקורונה, בעיות עם חברים ובזוגיות, די הרבה עומס נפשי, עם המשפחה(בגלל אבא) וזהו

עכשיו.
מבחינה חברתית

ליהיות טרנס.. קשה ממש

איזשהו שלב בכיתה ז לא הבנתי עד כמה המעמד החברתי שלי היה חלש ושדיברו עליי מאחורי הגב והציונים לא הוסיפו לזה לאט לאט זה נעלם מצאתי חברים טובים ובלימודים יש עוד על מה לעבוד

שנה שעברה עברתי אונס ולא היה לי אף אחד
הרגשתי כלכך זוועה מפוחדת המצב הנפשי שלי היה ברצפה. כל הזמן האשמתי את עצמי חברות שלי ניתקו ממני קשר
עכשיו ברוך ה טיפה יותר טוב

שואל השאלה:
אנונימית: אני ממש מצטערת לשמוע, זה לא מובן מאליו שאת משתפת ומתמודדת עם זה, תמיד תוכלי לדבר איתי בפרטי אם תירצי

לפני שנה הייתה לי את התקופה הכי חרא שהייתה לי והרגשתי ככ בודדה עד שהכרתי את האנשים שכיף לי להיות איתם

כיתה ז,
תקופה מזעזעת. לא היו לי חברים בכלל ובקושי הגעתי לבית ספר מה שיצר גם בעיות בלימודים וכשכן הגעתי ישבתי בשירותים כל הפסקה כדי שלא יראו שאני לבד כי התביישתי.
הייתי רבה עם המשפחה כל הזמן לרוב בגלל החיסורים ופשוט הייתי בודדה ולא היה לי אף אחד לדבר איתו וכל היום הייתי בחדר, היה לי גם חוסר ביטחון כי הייתי בעודף משקל ואכילה רגשית ולא השקעתי בטיפוח בכלל כי הייתי פשוט מיואשת, הייתי בדיכאון באותה התקופה וזה באמת הייתה תקופה מזעזעת.
גם כיתה ח הייתה תקופה כזאת בגלל הקורונה וכל הסגרים והזומים פתאום זה החזיר אותי לכיתה ז שלא פגשתי אף אחד ועליתי שוב במשקל והכל פשוט חזר על עצמו.
לא ככ התמודדתי עם זה, זה פשוט עבר לי עם הזמן. אני עדיין לא 100 אבל המצב הרבה יותר טוב מפעם.

היתה לי חברה הכי טובה וחודשיים אחרי תחילת השנה 'נפרדנו' והיא התחילה להתרחק ממני וללכת לצד השני כל פעם שעברתי לידה, להפיץ עלי שמועות כמו כינים ומחלות ועוד.
כל הכיתה חשבה שיש לי מחלה שיש בה כינים ומי שנדבק בכינים מת מהמחלה.
כולם התרחקו ממני מהכיתה. וכל הפרחות וערבים מהכיתה השניה גם התרחקו. היו לי חברות רק מהכיתה השניה וגם זה שלוש בנות שהן רבות אחת עם השניה שהן יחד. וחברות רק מהבית ספר האחר

תחילת כיתה ז, בודד כשעושים עלי חרם בלי סיבה (הודו אחר כך שאין סיבה)
לא היה רצון ללכת לשום מקום וסבלתי ברמות ומיררו לי את החיים.
פשוט לא הלכתי תקופה, והתעקשתי לעבור כיתה כי היו רגעים שהייתי נשבר ומפוצץ ילדים שהיו מציקים לי מכות (ואני לא בן אדם שמרביץ בכלל זה היה פשוט התקפי זעם) אחרי שעברתי כיתה איימתי מול הבית ספר שאגיש תלונה במשטרה נגד אותם ילדים על אלימות (אני הגנתי על עצמי) והשעו אותם אחרי זה לשבועיים וביקשו להתנצל למרות שזה לא באמת עזר ואני שומר להם טינה עד היום

תאמת אף אחד לא עזר נפשית כולם חושבים שהכל בסדר כיום ושכשעברתי כיתה הכל נעלם אבל הטראומה נשארה וכיום 5 וחצי שנים אחרי אני סובל מחרדה חברתית בגלל זה.

לא מאחל לאף אחד לעבור מה שאני עברתי וכשאני עד לדברים כאלה אני לא שותק כי אני יודע מה יקרה לאותה נפש של ילד/ילדה שעוברים את זה אם לא יגנו עליהם

אני חושבת שאני עוברת אותה עכשיו, אבל זה מתמשך כבר נראה לי מסוף כיתה ו', החמיר ממש בסוף כיתה ז', השנה בלתי נסבל כמעט. (אני בכיתה ח') המחשבות, השפיטה העצמית, החולשה הפיזית, הילדים בבית ספר, זה שאני שונה... הכל קשה לי... תוסיפו לזה את זה שבכללי מאוד מאוד קשה לי.. לא אפרט

הדיכאון בגיל 5 ובכיתה ח כזה היה מעורבב בבעיות בין ההורים

כיתה ז
חברה הכי טובה שלי סוג של "עזבה" אותי בשביל הבנות המקובלות כאילו וחוץ מזה הרגשתי ממש ממש לבד והיא גם אישית פגעה בי ובסוף אמרה שאני אשמה ועירבה בזה את אמא שלה וגם היא אמרה שאני אשמה
עזבו את זה שאנחנו עכשיו חברות
ההורים שלי עזרו לי לעבור את זה בזה שהם העבירו אותי בית ספר

התקופה של כיתה ה'
היא התחילה להתעלם ממני פשוט ככה בגלל שלא הצלחתי להשלים איתה אחרי הריב הגדול שהיה בנינו והיא התעלמה ממני במשך חצי שנה. הרגשתי הבן אדם הכי בודד על כל כדור הארץ ולא היה לי מצב רוח לאף אחד ובקושי לעצמי.
מי עזר לי? טוב, אף אחד זה עבר עם הזמן והצלחתי למצוא חברות אחרות ולאחרונה אנחנו מדברות קצת יותר מהרגיל ואני בסדר עם זה:)

אני עכשיו בתקופה קשה בחיי מתדרדר לחומרים אסורים בגלל בדידות והסתגרות

עכשיו.

עכשיו.
החברות שלי הן חרא
אני כל השנה הייתי חולה
זה משפיע לי על הלימודים
אני מרגישה רע רוב הזמן
יש לי מלאא בדיקות שאני צריכה לעשות
זה פשוט מרגיש שהכל חרא

סוף כיתה ח
התאשפזתי הרבה
חרדות, דיכאון, אובדנות ועוד כמה
כל יום 3 התקפי חרדה
רחוקה מהכל ולא קמה מהמיטה :)

דיכאון וחרדה חברתית בכיתות ט-י, הלכתי לפסיכולוגית שממש עזרה לי

עכשיו...

ותוסיפו לקודם שלי...
יש לי חרדות מכל דבר.
אני מפחדת מהכל שזה הכי גרוע

סגרו את מוגובי

מסוף כיתה ז' ועד עכשיו כולל (עכשיו אני ב-י"א)
ביגלל הטרדה מינית באינטרנט שקרתה לי
(אחרי ששיחקתי אמת או חובה עם מישהו ואחרי וויכוחים עשיתי דברים מיניים באינטרנט בשיחת ווידיו הוא אמר שהוא צילם אותי ואז הכריח אותי לעשות איתו הרבה שיחות ווידיו במשך כל כיתה ח' ופעם אחת ב-ט' כי אחרת הוא היה מפרסם את התמונות)
זה כבר לא קורה אבל עדיין זה עשה לי כל כך רע ופשוט הרס לי את החיים

אממ שנה שעברה הייתי בבית חולים כמעט שנה הייתי חולה בסרטן ואמא שלי עזרה לי להתמודד פשוט ..
והרגשתי חרא מזעזע והייתי בדכאון כי כולם נעלמו

מאמצע כיתה ח ועד לפני חצי שנה
הייתי בהתקף דיכאון נוראי (מאניה דיפרסיה) וניסיתי להתאבד.
מה שעזר (ועוד עוזר) לי היו תרופות ואשפוז פסיכיאטרי.

האמת כל-כך הרבה סבל ודיכאון ובדידות ובמיוחד בכי עברתי לקראת סוף שנה שעברה ומתחילת השנה עד עכשיו. כרגע אני בכיתה יב, יש מישהו בכיתה שאני מאוד מאוד אוהב אותו.. ולקראת סוף שנה שעברה הוא לא רצה לדבר איתי יותר והוא התחיל להתרחק ממני ולא ענה לי להודעות לא לטלפון כלום וגם קצת ירד עלי בכיתה, ולא היה לו אכפת שאני סובל בגללו. וזה היה לי מאוד קשה להתמודד עם זה, הבן אדם היחיד שעזר לי- זה ה ואני. התמודדתי לבד מול כל הרשעות שעברתי עד עכשיו. פעם היינו חברים ממש טובים מדברים בטלפון שעות ארוכות והכול, עכשיו הוא שינה את היחס שלו כלפי והתחיל לדבר איתי.. אבל זה לא קשר רציני. כאילו אני מרגיש שעדיין לא אכפת לו ממני ממש, וזה קורע לי את הלב. הלוואי שבמשך הוא יתייחס אלי יותר ברצינות ויבקש ממני סליחה ויגיד לי שהוא אוהב אותי וידבר איתי הרבה בטלפון ויפגש איתי. אני ממש משתוקק ומקווה לזה. כי זה הכי ישמח אותי בעולם.

עובר אותה עכשיו ואף אחד

תקופה שהרגשתי לבד מזעזעת

כיתה ח-ט הייתי בוכה כל לילה 3 שעות לפעמים נשארתי בבית לבכות וזה הגיע ל7 שעות ביום הרגשתי ככ בודדה וריקה כבר הרגשתי את זה פיזית באותו זמן התחברתי ל2 ילדים מלאכים ואני מאמינה שאם לא הייתי מכירה אותם לא הייתי פה

טריגר דיכאון... מי שקשה לו שלא יקרה, תיארתי באמת כמה מדוייק שיכולתי כי זו הייתה השאלה, ולנסות באמת לענות על כל מה שצריך...


התקופה הכי קשה שנאלצתי לעבור אי פעם בחיים שלי זה הדיכאון, שאני חווה עכשיו.

זה להרגיש מתה מבפנים, בודדה, לבד מול כל העולם כשאף אחד לא לצידך, בושה בזה שנכנסתי לדיכאון, בושה בעצמי, שנאה עצמית חזקה, כאב נפשי גדול, חוסר מוטיבציה, חוסר כוחות נפשיים, הרגשה שמשקל כבד עליי מושך אותי מטה, אי יכולת לתפקד רוב הזמן פחות או יותר, קושי להיכנס למקלחת לצחצח שיניים ופשוט לעשות דברים יומיומיים שלאחרים הם פשוטים. ניתוק רגשי, שזה חוסר יכולת להרגיש משהו, אבל כשהדיכאון "תוקף" (פשוט נמצא שם הרבה יותר חזק מהרגיל, מה שקורה פעם בכל כמה זמן), אז כל הרגש הרע והבכי והכאב יוצא הכי חזק ובלתי ניתן להפסיקו. חוסר בשעות שינה, יותר מדי שעות שעות או "יקיצה בלילה" שזה בעצם לקום באמצע הלילה בשעות מאוחרות, המוקדמות האלו של הבוקר או משהו. חשיבה פסימית. הסתכלות על העתיד כאילו אינו קיים כי אי אפשר לראות כזה. הפחתה בריכוז, הפחתה בזיכרון. מהניחוש שלי, הזכרון קשור לזה שמדחיקים הכל אז חלקים מסויימים שקשים ממש למי שחווה דיכאון פשוט נמחקים כביכול מהזיכרון. ויש עוד עניין שכזה הכל סביב הישרדות ביומיום ומי שבדיכאון לא באמת חי את החיים, רק נוכח בהם, אז הוא הרבה פעמים לא זוכר דברים כי הוא לא באמת היה שם. או משהו כזה לפחות...
בקיצור, זה מה שזוכרת, כנראה יש עוד...
אבל בעיקרון, דיכאון זה כמו שכתבתי בהתחלה, להרגיש מת מבפנים, להיות גוף ללא נשמה, וכן, זה נשמע מאוד אפל אבל החוויה יותר. דיכאון זה אפל. סורי באמת על כל זה, רק רציתי לענות בצורה הכי טובה שאפשר, ואולי גם לפרוק קצת מהלב כל עוד אפשר?

אני עוד מתמודדת עם זה. קצת מעל חצי שנה בטיפול פסיכולוגי, בערך כחודש בטיפול תרופתי, אבל מאז שאני יודעת לפחות, הדיכאון איתי כבר שנה. בעיקרון יותר, אבל רק לפני שנה באמת באמת הרגשתי את זה עוצמתי והתחלתי לחשוד שזה זה.
המשפחה מנסה לעזור, למרות שבהתחלה עשתה רק נזק ואני זו שהייתה צריכה לספר להם שאני מרגישה שאני בדיכאון, אני זו שהייתה צריכה להתחנן לטיפול פסיכולוגי ואבחון, אני זו שאמרה ועשתה את כל זה והם רק אמרו שאני ממציאה הכל. הם משפחה מדהימה והכל אבל כנראה גם היו בשוק והכחשה? לא יודעת בכל אופן זה פגע בי יותר וניתק אותי רגשית עוד יותר מהמציאות, אבל עכשיו אנחנו באמת בסדר והם תומכים בי ומנסים לעזור לי כמה שהם יכולים. כמו שאמרתי אני בטיפול פסיכולוגי ותרופתי ועם אבחון. לטיפול הפסיכולוגי הם הסכימו כשראו באמת כמה קשה לי ובאיזה מצב אני נמצאת, את הטיפול התרופתי גילינו שמומלץ שאקח באבחון עצמו של הדיכאון. חוץ מזה, שזה כבר עזרה גדולה, הם עוזרים לי לפעמים בדברים היומיומיים שקשים לי. מנסים לעודד הרבה פעמים. שם בשבילי פשוט.
עדיין קשה לי, עדיין זו התמודדות לא קלה, הכי קשה שיש, אבל יש טיפה שיפור. ומקווה שעוד יהיה ובעזרת השם אעבור את התקופה הזאת כבר.

עוד אדם שעזר ועוד עוזר לי בחיים שלי זאת החברה הכי טובה שלי. באמת שהיא הייתה שם בשבילי לאורך כל הדרך וזה פשוט הרבה, אין עוד מה להגיד, באמת.


לפי מה שאמרו לי באבחון אני אמורה לעבור את הדיכאון הזה כי אצלי זה לא כרוני, פשוט החיים איכשהו גרמו לי להיכנס למצב הזה, אז רק שתדעו, אם מישהו פה רצה לדעת איך זה ייגמר חחח. מקווה לטוב, ומאחלת לכם רק את הטוב. לא משנה מה יהיה וכמה קשה זה יכול להיות, אתם יכולים לעבור את זה ואתם חזקים ברמות אז תחזיקו מעמד!❤ אלה שכבר עברו דברים קשים בחיים שלהם, אז באמת ש-וואו אתם אנשים חזקים כל כך גם בעצמכם ושמחה שזה מאחוריכם וכך או כך יהיה טוב יותר מבסדר!❤
ושואלת השאלה, לא יודעת אם שאלת את זה מסיבה מסויימת או לא, אבל גם לך רוצה לאחל את כל הטוב ולהודות לך על השאלה המדהימה והמתחשבת באחרים 3>> ואם יש סיבה לשאלה ששאלת, תדעי שלא משנה מה זה יהיה, מאמינה שיהיה טוב (וכל מה שכתבתי קצת יותר למעלה גם לאחרים שתקף גם אליך חחח). בקיצור תודה ובהצלחה לכולם :)

השלוש שנים האחרונות
אלכוהול
אף אחד, מה שכן עכשיו יש לי סוג של תמיכה נפשית מהמורה שלי ומחברה(לא מורה של בית ספר)

השנה,היה לי עומס של דברים במיוחד בלימודים וחברות פשוט הכל מהכל הרגשתי שאני סתם
ילדה שאף אחד לא אוהב ואם יקרה לי משהו
לא יזיז לאף אחד
רציתי להתאבד באמת.
עכשיו אני בתקופה דיי טובה ברוך השם

זה היה בכיתה ד וזה נמשך עד ו אני מעדיפה לא לדבר על זה הרגשתי לחוצה וכאב לי תמיד לא הצלחתי להיות שמחה כמעט אף פעם התחמקתי ממפגשים ולא יצאתי מהבית כמעט . אף אחד לא הבין אותי או היה שם בשבילי גם לא הפסיכולוגית שהייתה לי . שמחה שעברתי את זה :))

בערך שנה וחצי כבר שכל תקופה יותר נוראית מהשניה וכל פעם יש מכשול חדש.
הכי גרוע שה שאני מעמידה פנים.
אבל אני מרגישה גאה בעצמי כי אני מצליחה לעבור את כל זה ולשמור על שפיות כלשהי:)
לאט לאט התרגלתי ועכשיו אני מרגישה טוב יותר

פרידה ששברה אותי ואחרי זה כל דבר היה חסר משמעות לא הרגשתי בבית בשום מקום וגם לא עם עצמי . בדידות בעיקר חוסר עיניין בדברים שכולם מתלהבים מיהם, חוסר ביטחון שאני מתה להעיף ממני והקטע שאני אפילו לא שונאת אותה ועדיין אחרי כל מה שעברתי אני רוצה אותה זה נורמלי?

עכשיו
אבל גם לא עכשיו
בכל דבר ממש רע יש משהו טוב
ולפעמים אעדיף לראות את הטוב

אני פשוט ממש עייפה נפשית אחרי החזרה הזאת מהבידודים ומהזומים (אני יודעת שזה היה שנה שעברה אבל אני עדיין תקועה שם איכשהו) ובכללי מכל הבלגן, בעיקר אחרי שאני מבינה את המצב

לפני שנה וחצי כשהחבר הכי טוב שלי התאבד
גם לפני זה הייתי במצב לא טוב נפשית אבל זה הרס אותי וכל פעם שמגיע גל של מחשבות עליו אני נופלת שוב

אבא שלי היה חולה הרבה זמן ונפטר. פחות משבועיים אחריו סבא שלי נפטר גם כן.

הרגשתי בעיקר ריקנות עצומה, התקפי חרדה, חרדה כללית וחרדת מוות שנמשכת עד היום, געגוע, כאב נפשי, בדידות, חור בלב, הרצון להתבודד, שהעולם קורס עליי, רגשות אשמה, פספוס, חוסר ידיעה ופחד מהעתיד. הרגשתי ועדיין מרגישה שהחיים שלי הם סרט רע.

את האמת שאני לא מתמודדת בדרך מיוחדת. אני פשוט "שורדת" כל יום. לא מסתכלת על המחר, פשוט מתעסקת באותו הרגע. לא לחשוב יותר מדי, פשוט לעשות ולחיות.
התרחקתי והתבודדתי המון ועדיין עושה את זה. אין לי ולא הייתה לי אנרגיה לאחרים, ברמה שאני לא מסוגלת לדבר עם דודות וסבתא שלי. אני חוסכת אנרגיה מאינטראקציה עם אחרים ומשתמשת בה לנפש.
מקלחות ארוכות עם בכי שעזרו לי לפרוק את מה שישב עליי, מוזיקה, ים.
לחבר את עצמי למציאות שאני נמצאת בה מגיל 14, שזה בעקרון מוות. להזכיר לעצמי שזה מה שיש ועם זה אני אתמודד. אין דרך אחרת והחיים חזקים מהכל.
והדבר שהכי עזר לי הוא הלימודים. הסחת דעת מטורפת שעזרה לי להתעלם, עד כמה שניתן, מהכאב העצום למשך כמה שעות.


מי שעזר לי הם החברים, אמא, אח שלי והפסיכולוגית.

1. חרם בבית ספר
2. החלמה מאנורקסיה
3. ללכת בדרך אחרת ממה שההורים שלי גידלו אותי, והם לא מקבלים אותי

שיצאתי מהתיכון 2019 , התמודדתי עם זה לבד גאה בעצמי, ועזרתי לעצמי לצאת מי זה בעזרה חיצונית כל שהיא .
אבל אף אחד לא עמד לצידי.
לא נורא
הכ חשוב זה להיות חיובים!!
ואופטימים

אוקי אנשים לא לשפוט!!!
לא בטוחה שזאת הייתה התקופה הכי קשה אבל בכיתה ח בדיוק עברתי לבית ספר חדש והיה לי ממש קשה בו, המצב הנפשי שלי היה על הפנים ברצינות ובנוסף הייתי מאוהבת בחברה הכי טובה שלי שזה היה סיוט. אחרי שהיא גילתה ניתקנו קשר וזה היה לי כל כך קשה כי היתה מאוד מאוד מאוד חשובה לי והרגשתי אשמה. אה כן וגם אז התחלתי עם פג*עה עצמ*ת והיו לי מלא התקפי חרדה אז כן לא נעים

אחותי עישנה סמים וברחה מהבית לאקס הערבי שלה היינו בטוחים כל יום שמישהו ידפוק בדלת ויגיד לנו שהיא מתה ההורים רבו מלא באותה תקופה והיינו בטוחים שהם מתגרשים אחים שלי היו גם על הפנים הייתי בחרדות ובדיכאון כי גם לא היה לי ככ מקום בבית ספר והייתי לבד אבל ברוך השם הכול נהיה הרבה יותר טוב אחותי חזרה הביתה בריאה ושלמה ונפרדה מהערבי המזדרזג עברתי לתיכון חדש והכרתי מלא חברות מדהימות האחים שלי נהיו בסדר רק הדבר היחיד שעדיין חרא אצלינו זה שההורים שלי עדיין כל היום רבים וכבר עוד שנייה אוטוטו מתגרשים.. ככה זה נראה לפחות אבל הכול יהיה בסדר בעזרת השם בסופו של דבר עוברים הכול והכול לטובה שבת שלום3>>