מה גרם לכם ללכת לאבחון דיכאון?

הייתי במיטה כל היום, חוסר חשק לעשות דברים, לא נהניתי מדברים שהייתי נהנית מהם, לא אכלתי, לא הייתי באה לבית ספר, הייתי מרגישה מועקה אם כן הייתי באה, הייתי מזלזלת בלימודים שלי ונכשלת במבחנים

אני הלכתי לפסיכולוגית לפני שהלכתי לאבחון והיא גרמה לי להבין שאני בדיכאון אז הלכתי לאבחון אבל לפני שהחלטתי שאני הולכת לפסיכולוגית כל היום הייתי מסתגרת בחדר לא הייתי מתקשרת עם אף אחד לא התייחסתי ללימודים וזלזלתי בחיים שלי וכזה...

דיכאון.

דיברתי עם יועצת על דיכאון ואובדנות שהחכיכה אותי ללכת כי לא יכולתי לבוא לבית ספר וההורים שלי רצו שאלך לטיול שנתי אם את יכולה לא ללכת ולדבר רק עם פסיכולוג תנסי

יש לי קבוע כבר שנים תקופות של אושר ודיכאון, גם כשהיה לי הכל בחיים בשניה המצב רוח משתנה ואין לי כוח לחיות למשך איזה חודשיים, ואז חוזר לעצמי.
דיכאון קליני בקיצור

העדפתי את הטלפון שלי על גבי המשפחה שלי, הייתי כל הזמן מתחת לשמיכה, התחלתי לעשות דברים לא טובים (כגון דברים מיניים, להיכנס לקשרים שאני יודעת שיהיה לי רע בהם)..

הייתי בת 12

דיכאון..

היו תסמינים.

לפני כמה שנים הייתי בבית במשך שנה וחצי
ואכלתי רק בבוקר מה שנקלע בדרכי
התחילו לי כמובן בעיות עם הבית ספר וכמעט רווחה או משהו כזה
שם זה כבר הרגע שהבנתי שאני חייבת להתמודד עם החרדות שלי אחרת זה עלול לצאת מפרופורציות
ואבחון לא עשיתי כי הייתי מבולבלת ולא הייתי בטוחה מה אני מרגישה
זה לא היה דיכאון , זה היה פשוט תקופה קשה.
לכן חשוב לא לבוא מנקודת הנחה שאת בדיכאון אלא קודם לנסות להבין באיזה מצב את נמצאת ואיך אפשר להתמודד עם זה לבד

אה, לא היה לי דיכאון, אבל אם יורשה לי להגיד יש לי ed ודיכאון בשלבים התחלתיים, וההורים שלי פשוט לקחו אותי למיון(רגיל לא פסיכיאטרי)
בהתחלה הכחשתי, אבל בהמשך כבר הבנתי שיש לי בעיה וצריך לטפל בה

הייתי עצובה כל הזמן, אובדנית, לא הייתי אוכלת ואם כן בכמויות לא נורמליות, לא יצאתי מהחדר, לא נכנסתי לשיעורים (זה היה בתקופה של הזום), לא הייתי מסוגלת לעשות את הדברים שאהבתי לעשות, לא דיברתי עם אף אחד, לא התקלחתי או צחצחתי שיניים, וכעסתי על כל מי שניסה לפנות אליי.
אחרי הרבה זמן שזה לא נעלם וכבר התחיל בית ספר והכל, ביקשתי מאמא שלי ללכת לפסיכולוגית ואני אובחנתי עם דיכאון. חייבת להודות שגם היום חלק מהדברים שרשמתי למעלה קורים, אבל אני בתהליך :)

הפסקתי ללכת לבית ספר בכיתה יא.
המשפחה שלי לא עשתה שום דבר.
הם לא ממש ראו את המצוקה שלי.
הם כל הזמן אמרו שאני עצלנית ושהכל בראש.
בזמן שכל יום בשבילי היה כמו עוד יום בגהינום. בכיתי, לא אכלתי, לא זזתי מהמיטה. היו לי התקפי בכי וחרדה.
הבית ספר עירב קבסית וגם את הרווחה שלא ממש עשו משהו.
בכיתה יב' עברתי עוד פעם בית ספר וגם לשם לא הלכתי בכלל.
מפה לשם הוציאו צו בית משפט שאני צריכה להתאשפז באשפוז יום בגלל דיכאון חמור.

אני לא בדיכאון אבל אני בחרדות

יש לי את התסמינים של דיכאון ואני הולכת להתאבחן בשבוע הבא.. אני במיטה כל היום, אין לי חשק לכלום כולל לשחק ולעשות תחביבים, אין לי תיאבון בכלל, אין לי רגשות חוץ מעצב, יש לי הרגשת ריקנות, אני לא מחברת לאנשים כי אין לזה משמעות בשבילי.
כמובן שגם אם מאבחנים אותנו ואומרים שאנחנו בדיכאון זה לא אומר שאי אפשר לרפא את זה או לגרום לעצמנו להאמין שאין לנו דיכאון וככה זה ישפר את מצבנו.

הפסיכולוגית שלי אמרה שהיא חושבת שאני הדיכאון אז הלכתי לאיבחון

שום דבר לא גרם כי לא הלכתי לכזה

אני לא רציתי בכלל לעשות איבחון, אמא שלי הכריחה אותי בגלל שהתרחקתי מחברות, עשיתי כמה חתכים, אני בקושי מחייכת, ונמאס לי מכולם, ועכשיו אני יותר בבית חולים ואצל פסיכולוגים מאשר בבית ספר

חשבתי על להתאבד ואז לקחו אותי לפסיכולוגית והיא איבחנה אותי