קצת פריקה וקצת עצב

אני עומדת מול הזיקוקים
ובוכה
בשביל אלו שנשכחו
שנדחקו לפינה
בשביל אותם אנשים
שלא מתו במלחמה
ואין להם יום זיכרון
הם זוכרים כל הזמן את הנופלים
החברים
שנפלו בקרב
ממש לידם
והם אלו שסחבו את האלונקה
וחזרו בחיים
ונשארו עם הכאב.
אני בוכה
בשביל אלו
שהזיכרון נמשך אצלם גם בעצמאות
מיד אחרי הסיפורים על החברים
באים הזיקוקים
ומזכירים את המלחמה.
אני בוכה על עם
שלא מוכן לכבד את אלו
שהקריבו בשבילו את נפשם.