מתנדבי מדא, אתם מרגישים שבאמת עזרתם למטופל אחרי מקרה?

כן.
קודם כל, זה שאנחנו מגיעים זה כבר עוזר. יש כאלה שלא יכולים להתנייד עצמאית ומעדיפים להיות תחת השגחה בדרך לבית החולים.
בנוסף, הרבה מטופלים מבוגרים רוצים שמישהו ידבר יתם ויקשיב להם.
עם אחד מהמטופלים שלי במשך חצי שעה נסיעה דיברתי על אומנות והוא הראה לי יצירות שהוא עושה וראו עליו שהוא היה זקוק לזה.

תלוי מקרה.
אני יותר מרגישה סיפוק מעצם העובדה שאני מצליחה להרגיע את המטופל ולגרום לו להרגיש שמטפלים ודואגים לו, ומקרים שאני מעלה חיוך למטופל.
זה בסדר לא להרגיש שעזרת אחרי המקרה, אבל כן חשוב למצוא במה בכל זאת אולי עזרת למטופל כדי להמשיך ולהתנדב עם מוטיבציה

כן. אני מרגישה שאנחנו עוזרים גם אחרי כי אנחנו באנו ברגע שהיה צריך עזרה נתנו מה שיכולנו הסענו את המטופל למיון ושם הם ממשיכים את העבודה שהתחלנו. אני חושבת שזה כן עוזר ותורם חד משמעית. ואני מתנדבת כי אני באמת אוהבת לעזור לאנשים וזה כיף לראות מטופלים שגם מודים לנו אחרי אז מבינים שהם גם מעריכים אותנו על העבודה שלנו.

בהתחלה לא, אבל אחרי כמה מקרים כן מאוד.
היו לי הרבה מקרים שכביכול לא נחשבים חמורים, היה מקרה של מישהי עם התקף חרדה שלא נתנה לאף אחד להתקרב אליה, ישבתי איתה ודיברתי איתה, בבית חולים הראתי לה איךה כל דבר נמצא ובאמת שהיא בכתה ואמרה שהיא ממש שמחה שבאנו זה פשוט היה וואו
עצם זה שמראים נוכחות וחיבה זה מה שעוזר להם, אני אוהבת לדבר איתם ולהרגיע אותם וכמובן לעזור פיזית שצריך טבל כן אני מרגישה שאני עוזרת