זה מוזר שביום הזיכרון אני בוכה, אבל ביום השואה לא?

כאילו נגיד היום הביאו לנו אמא שכולה וממש בכיתי בכל הזמן שהיא דיברה
אבל בעדות שהיה שבוע שעבר, הזדעזעתי אך לא בכיתי

פשוט נראה לי שביום הזיכרון זה יותר נוגע לי, כי זה סוג של ממש ממשי, בקטע שזה יכול לקרות ל*כל* אחד
יש לי לא מעט משפחה בצבא ומשפחה שתהיה/הייתה, אז זה כאילו הכל עם הכל מלחיץ
וגם פה ממש מראים את החיים של הבן אדם שנהרג, כל הילדות, נערות, בגרות
הכלל
זה סוג של מרגיש יוצר כאן ועכשיו