אני מרגישה מאוימת ע"י ידיד שלי.

אני בכיתה ח ואני רוצה להתחיל תואר במדעי המחשב סייבר שנה הבאה באוניברסיטה הפתוחה. אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות בעתיד אבל זה אמור לעזור לי ובכללי זה מאוד מעניין אותי.

אז אני נמצאת בחבורה וידיד טוב שלי משם הוא הבן אדם הכי חכם ומעניין שיצא לי להכיר. הוא לא מתנשא, הוא קורע מצחוק ופשוט כיף איתו ממש. כל מי שיצא לו לדבר איתו אפילו לדקה מבין את זה.
ממש כשהכרתי אותו קינאתי בו, אבל מהר מאוד הוא נהפך למקור להשראה בשבילי.אם אני אדע אפילו עשירית ממה שהוא יודע אני אהיה ממש מאושרת.

אחרי שתכננתי להתחיל תואר גיליתי שהוא גם הולך להתחיל תואר במדעי המחשב. אח שלו הגדול גם עושה את אותו אחד והתחיל בכיתה ט ככה שזה היה די ברור שהוא ילך אחריו.

הציונים שלי בתעודה לא כאלה מדהימים בגלל שהבית ספר שלי ממש הכביד עליי עם הצורת לימוד האידיוטית שיש בו אז בקושי הגעתי מתחילת השנה. רציתי ללכת לכיתת מצוינות בתיכון שנה הבאה אבל אין לי את הציונים, צריך ממוצע 90 שיש לי אבל צריך גם מעל 92 במקצועות ליבה ויש לי 90 במתמטיקה ובמדעים. בהתחלה ממש בכיתי בגלל זה, בגלל שזה הכניס אותי לחרדות שאני הולכת להשתעמם בכיתה והוא הולך לדעת עוד מלא דברים שאני לא יודעת ושאני בחיים לא אתקרב לרמת חכמה של הידיד ההוא כי מן הסתם שהוא הולך גם לכיתת הצטיינות.
עברתי את זה.
הוא לא יודע שאני גם אתחיל תואר, וגיליתי שהוא לא עושה בדרך הרגילה, הוא הולך לתוכנית של אודיסאה שלא ידעתי על קיומה, ושהיא בנוייה כחלק ממשרד החינוך ככה שבמקום ללמוד לבד את כל החומר (מה שאני אצטרך לעשות כי ככה בנויה האוניברסיטה הפתוחה) הוא ילמד עם מרצים בימי רביעי במקום בית ספר ויסיים את התואר הרבה יותר מוקדם כי זה שווה איזה 60 נקודות זכות.

אני מרגישה מגוחכת וטיפשה, כאילו לעולם לא אהיה מספיק טובה. המקור להשראה שלי נמצא שנות אור קדימה ממני ואין לי סיכוי להתקרב לחכמה שלו.
אני לא יודעת מה לעשות, אני רק רוצה להתחיל את השנה מחדש, להוציא ציונים יותר טובים ולהתקבל לתוכנית אודיסאה כדי להרגיש שווה משהו.
אני מרגישה כאילו לעולם לא אצליח להיות שמחה במה שאני עושה, ובעתיד אני אלך לעבודה עלובה ולא אצליח להגשים את החלומות שלי והוא יהיה פיזיקאי מפורסם או נגן בלהקה כמו אבא שלו ובקיצור הרבה יותר שמח ומוצלח ממני.