תשובה אחת
שואל השאלה:
כאילו שאני סולח לו על כל מה שהוא עשה.
המשכנו ללכת עד שהגענו לים. ההליכה הייתה נראית קצרה במיוחד. אולי זה בגלל שהעדפתי להתרכז במחשבותיי.
התחלנו ללכת ליד החוף.
הוא הולך לדבר מתישהו? חשבתי. הים היה שקט בלילה. אור הירח רקד על מי הים. היה נראה כאילו הים הרגיש בנוכחותה של הסיטואציה, והחליט להישאר שקט, לגרום למתח גם בסביבותינו.
לפתע הוא עצר. "היא הייתה שונה."
התרגזתי מדבריו. לא בגלל שהוא העז לדבר עליה; היה לי ברור שעל זאת תהיה השיחה.
התרגזתי על זה שהוא אומר את זה כאילו הוא הכיר אותה. כי הוא לא. בשבילו היא הייתה סתם עוד קורבן. גופה חיוורת וחסרת חן. חן שהוא הוציא בכוחות עצמו.
בשבילי היא הייתה יותר מזה. היא הייתה היא.
היא הייתה הבחורה שהייתה שם, כל יום.
היא הייתה הבחורה שצחקה במין צחוק מתגלגל וייחודי, וכשחייכה תמיד הייתה מופיעה לה גומה בלחי השמאלית.
היא הייתה אהבתי הראשונה.
כמובן שהיא הייתה שונה.
"אני יודע." עניתי לו בקור. אחרי שהמילים בקעו מפי, הייתי בהלם שהצלחתי אפילו להוציא צליל עליה לידו. התחרטתי מיד. ידעתי שהשיחה תהיה עליה, אבל לא רציתי לחשוף עליה אפילו פרט אחד.
הוא הסתכל אל האופק. "אני תמיד אהבתי את האופן שבו היא חייכה, אתה יודע? היה לה חיוך מיוחד שכזה."
איך הוא יודע?
"היא תמיד עמדה שם. גם כשהיא חשבה שלא הסתכלתי. אני ראיתי איך היא הסתכלה עלייך."
בהיתי בו בפה פעור מתדהמה. הוא היה שם?
הוא השפיל את מבטו לקרקע. חיוכו נמחק מפניו, והבעתו השתנתה. לא יכולתי לפענח מה היא הייתה. ריגשתיי הוצפו בגווני בלבול וכעס. ניסיתי לעכל את המידע שקיבלתי.
הוא היה שם.
כל הזמן הזה.
ניסיתי להיזכר ברגעים. המוח שלי הרגיש כבד ומסוחרר. אבל הצלחתי. הוא לא שיקר.
הוא היה שם.
בספרייה, כשלמדתי והיא חשבה שאני לא רואה. הוא היה שם.
כשהתיישבנו על הספסל ליד הבית שלה. הוא היה שם.
כשהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. הוא היה שם.
כשהיא דיממה למוות. הוא היה שם.
"למה עשית את זה?"
כל מחשבותיי נעלמו בשנייה אחת. סובבתי אליו את הראש בזעם.
"אני?" שאלתי, המום מהלם ומכעס.
"אתה." הוא לא צחק. הוא באמת חשב שאני אשם.
אני אשם במשהו בכל הסיפור הזה?
הוא שכח את הזעקות שלה, כשהתחננה ממנו לעצור? הוא שכח איך הוא אחז בסכין, אחרי שזו דקרה את גבה?
הוא שכח הכל?
הוא שכח אותי?
"אני לא עשיתי כלום." משום מה, קולי רעד כשאמרתי את זה. הלב שלי פעם בחוזקה. מה קורה פה?
"אתה כן." קולו נשמע חזק וברור.
למה הוא כזה בטוח בעצמו?
"אני לא עשיתי כלום..."
"אתה כן."
אני לא"
"אתה כן."
אני לא
אבל לא אמרתי את זה בקול. שפתיי זזו; אך שום קול לא יצא. הרגשתי מסוחרר. התיישבתי על הקרקע כדי לאזן את עצמי. אני באמת לא עשיתי כלום.
הוא הושיט לי יד. הייתי חייב לאחוז בה. הרגשתי לא יציב מספיק כדי לעמוד בכוחות עצמי.
"אתה יודע שאתה כן.." הוא לחש לי באוזניי.
ניסיתי להתנגד לאחיזתו. ניסיתי לברוח. להתנתק.
לא הצלחתי.
"אני באמת לא עשיתי כלום" לחשתי בשאריות כוחותיי.
"שקרן!" הוא צעק, עוזב את ידי ומותיר אותי להתרסק על חול החוף.
ראשי עוד כאב, אך התנגדתי לסחרור והכרחתי את עצמי להתעמת מולו.
"אתה אשם." אמרתי לו בקול חזק.
"שנינו יודעים שזה לא נכון." הוא אמר, מפנה את גבו אליי.
אני ידעתי רק דבר אחד; הבן אדם הזה שמולי אשם במותה. והוא מאשים אותי.
"אתה יודע שאני חף מפשע. זה אתה. הכל אתה עשית." אמרתי. דמעות החלו למלא את עיניי. "אתה שמעת אותה. היא התחננה אלייך להפסיק ואתה לא הפסקת. אתה תקעת בה את הסכין וסובבת. אתה גרמת לי להישאר שם עם לב מרוסק." קולי רעד מעט. הלב שלי התחיל לפעום בקצב מהיר. זה הוא.
"ואתה לא עשית כלום." הוא הסתובב אליי, מביט בי עם מבט חד. "אתה ידעת מה הולך לקרות. אתה הרגשת את זה. אתה ראית אותי עושה את זה. למה לא עצרת אותי? למה לא קראת לעזרה? למה נתת לי לברוח, משאיר את גופתה מאחור?" עיניו התחילו לדמוע.
למה כל כך אכפת לו ממנה?
"למה לא עשית כלום? למה?"
אני הכנתי את עצמי לכל דבר איתו, חוץ מאשר לזה. זה היה נשמע כאילו הוא באמת רצה שאני אעשה משהו. יש סיכוי שהוא מתחרט?
הוא התיישב על החוף. דמעותיו נזלו על פניו בשקט. התיישבתי לידו.
"לשנינו היה אכפת ממנה נכון?" שאלתי. התבוננתי על הים. הוא כבר לא היה נראה יפה כל כך.
"בסופו של דבר, שנינו טעינו פה." הוא אמר. "שנינו הרגנו את הבן אדם היחידי שהיה אכפת לו מאיתנו."
"היא אהבה אותנו, נכון?" אמרתי. התחלתי להשלים עם מעשיי. אני אשם. גם הוא אשם. שנינו אשמים באותה מידה. שנינו החזקנו את הסכין הזאת. שנינו נעצנו אותה בגופה. שנינו עמדנו שם פעורי פה בלי לדעת מה לעשות. אותו גוף; שני נפשות שונות.
"היא אהבה אותך. לא נראה לי היא הייתה מודעת בכלל לקיום שלי." הוא השיב בקול ממורמר.
"היא לא שמה לב בכלל לפעמים הקטנות שהתגנבתי אליהן. הפעם ההיא שניסיתי להצחיק אותה עם הפרחים; היא אפילו לא גיחכה. וכשניסיתי להחמיא לה שהיא לבשה את השמלה האדומה; היא רק כעסה עליי. זאת אומרת, עלייך." הוא קימט את גבותיו בעצבות.
"זה לא יתרון? אומנם הרגשתי את אהבתה - אבל הרגשתי גם את כל הדברים האחרים. הריבים, הצעקות, הבכי. אתה לפחות לא היית צריך להתמודד עם זה."
"אבל להרגיש אותה שונאת אותי ולראות אותה אוהבת אותך לא שווה שום הון בעולם הזה."
הוא נאנח.
הבטתי בפניו. הוא באמת מתחרט.
"אני מניח שלשנינו אין עוד מה לעשות יותר בלעדייה." אמרתי והחזרתי את ראשי לאופק הים.
זאת אשמתי. זאת אשמתינו. היא מתה בגללי. אני אשם. אני לקחתי וריסקתי את נשמתי.
זה לא הוא.
זה אני.
הסתובבתי שוב להביט בו. הוא כבר לא היה שם.
דמעותיי התחילו להתפרץ.
אני אשם.
היא מתה בגללי.
זה אני.
היא אבודה בגללי.
נשמתי התנפצה בגללי.
בגלל גופי.
בעטתי בחול וזרקתי את ראשי לאוויר. התחלתי לצרוח מיאוש.
זה כל מה שנותר מנשמתי, אז למה שהעולם לא יקח גם את זה?
לבסוף התיישבתי שוב על החול והמשכתי לבכות.
הבטתי אל הים. הוא היה נראה יפה. אור הירח ניצנץ על גבי המים המתנועעים ברוח העדינה.
הוא היה כל כך יפה
הוצאתי מכיסי פנקס כתיבה ועט. אני תמיד נושא אותם איתי. אולי תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע.
אחרי שכתבתי מסר קצר למשפחתי, קמתי על רגליי והתחלתי לפסוע לכיוונו.
בגדי נרטבו, אבל לא היה לי אכפת.
הם יהיו הבגדים היחידים שאלבש עוד לשארית חיי, שגם ככה לא ארוכה במיוחד.
מים החלו למלא את ריאותיי. התחלתי להשתנק ולהיחנק, אבל שום דבר מזה לא הפריע לי.
זה הגיע לי.
הכל התחיל להיות שחור. עיניי נעצמו, מוכנות לרגע בו אמות סוף כל סוף.
אך באותו הרגע, הגוף שלי שכח כל מה שעשיתי, והכריח אותו לעלות חזרה, לנשום חמצן.
השתעלתי בקול, מים נפלטו מפי. אחרי שחזרתי שוב לחוף, התחלתי לבכות שוב. הנה עוד משהו שהגוף שלי אשם בו.
אבל אני לא אוותר בכזאת קלות.
זה מגיע לי.
פושע מקבל את גזר דינו.
רצתי בחזרה לביתי. הרוח הקלה של לפנות בוקר הכתה בפניי בזמן שרצתי.
פתחתי את דלת הבית בקול. בעוד הדמעות זולגות על עיניי, חיפשתי במגירת המטבח גלולות. נגד כאב ראש, כאב בטן, כאב גרון; כל דבר. כולן יעשו את העבודה.
מצאתי בסופו של דבר קופסא זעירה של תרופות נגד הריון. בלי מחשבה, דחפתי את כולן לתוך גרוני.
בעוד הדקות האחרונות שלי מתקתקות, כתבתי את המכתב הזה.
בבקשה, אל תצילו אותי מזה. זה לא מגיע לי.
אני אפילו לא יכולתי להציל את עצמי.
בבקשה.
תנו לזה להיות הטעות האחרונה שלי.
כאילו שאני סולח לו על כל מה שהוא עשה.
המשכנו ללכת עד שהגענו לים. ההליכה הייתה נראית קצרה במיוחד. אולי זה בגלל שהעדפתי להתרכז במחשבותיי.
התחלנו ללכת ליד החוף.
הוא הולך לדבר מתישהו? חשבתי. הים היה שקט בלילה. אור הירח רקד על מי הים. היה נראה כאילו הים הרגיש בנוכחותה של הסיטואציה, והחליט להישאר שקט, לגרום למתח גם בסביבותינו.
לפתע הוא עצר. "היא הייתה שונה."
התרגזתי מדבריו. לא בגלל שהוא העז לדבר עליה; היה לי ברור שעל זאת תהיה השיחה.
התרגזתי על זה שהוא אומר את זה כאילו הוא הכיר אותה. כי הוא לא. בשבילו היא הייתה סתם עוד קורבן. גופה חיוורת וחסרת חן. חן שהוא הוציא בכוחות עצמו.
בשבילי היא הייתה יותר מזה. היא הייתה היא.
היא הייתה הבחורה שהייתה שם, כל יום.
היא הייתה הבחורה שצחקה במין צחוק מתגלגל וייחודי, וכשחייכה תמיד הייתה מופיעה לה גומה בלחי השמאלית.
היא הייתה אהבתי הראשונה.
כמובן שהיא הייתה שונה.
"אני יודע." עניתי לו בקור. אחרי שהמילים בקעו מפי, הייתי בהלם שהצלחתי אפילו להוציא צליל עליה לידו. התחרטתי מיד. ידעתי שהשיחה תהיה עליה, אבל לא רציתי לחשוף עליה אפילו פרט אחד.
הוא הסתכל אל האופק. "אני תמיד אהבתי את האופן שבו היא חייכה, אתה יודע? היה לה חיוך מיוחד שכזה."
איך הוא יודע?
"היא תמיד עמדה שם. גם כשהיא חשבה שלא הסתכלתי. אני ראיתי איך היא הסתכלה עלייך."
בהיתי בו בפה פעור מתדהמה. הוא היה שם?
הוא השפיל את מבטו לקרקע. חיוכו נמחק מפניו, והבעתו השתנתה. לא יכולתי לפענח מה היא הייתה. ריגשתיי הוצפו בגווני בלבול וכעס. ניסיתי לעכל את המידע שקיבלתי.
הוא היה שם.
כל הזמן הזה.
ניסיתי להיזכר ברגעים. המוח שלי הרגיש כבד ומסוחרר. אבל הצלחתי. הוא לא שיקר.
הוא היה שם.
בספרייה, כשלמדתי והיא חשבה שאני לא רואה. הוא היה שם.
כשהתיישבנו על הספסל ליד הבית שלה. הוא היה שם.
כשהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. הוא היה שם.
כשהיא דיממה למוות. הוא היה שם.
"למה עשית את זה?"
כל מחשבותיי נעלמו בשנייה אחת. סובבתי אליו את הראש בזעם.
"אני?" שאלתי, המום מהלם ומכעס.
"אתה." הוא לא צחק. הוא באמת חשב שאני אשם.
אני אשם במשהו בכל הסיפור הזה?
הוא שכח את הזעקות שלה, כשהתחננה ממנו לעצור? הוא שכח איך הוא אחז בסכין, אחרי שזו דקרה את גבה?
הוא שכח הכל?
הוא שכח אותי?
"אני לא עשיתי כלום." משום מה, קולי רעד כשאמרתי את זה. הלב שלי פעם בחוזקה. מה קורה פה?
"אתה כן." קולו נשמע חזק וברור.
למה הוא כזה בטוח בעצמו?
"אני לא עשיתי כלום..."
"אתה כן."
אני לא"
"אתה כן."
אני לא
אבל לא אמרתי את זה בקול. שפתיי זזו; אך שום קול לא יצא. הרגשתי מסוחרר. התיישבתי על הקרקע כדי לאזן את עצמי. אני באמת לא עשיתי כלום.
הוא הושיט לי יד. הייתי חייב לאחוז בה. הרגשתי לא יציב מספיק כדי לעמוד בכוחות עצמי.
"אתה יודע שאתה כן.." הוא לחש לי באוזניי.
ניסיתי להתנגד לאחיזתו. ניסיתי לברוח. להתנתק.
לא הצלחתי.
"אני באמת לא עשיתי כלום" לחשתי בשאריות כוחותיי.
"שקרן!" הוא צעק, עוזב את ידי ומותיר אותי להתרסק על חול החוף.
ראשי עוד כאב, אך התנגדתי לסחרור והכרחתי את עצמי להתעמת מולו.
"אתה אשם." אמרתי לו בקול חזק.
"שנינו יודעים שזה לא נכון." הוא אמר, מפנה את גבו אליי.
אני ידעתי רק דבר אחד; הבן אדם הזה שמולי אשם במותה. והוא מאשים אותי.
"אתה יודע שאני חף מפשע. זה אתה. הכל אתה עשית." אמרתי. דמעות החלו למלא את עיניי. "אתה שמעת אותה. היא התחננה אלייך להפסיק ואתה לא הפסקת. אתה תקעת בה את הסכין וסובבת. אתה גרמת לי להישאר שם עם לב מרוסק." קולי רעד מעט. הלב שלי התחיל לפעום בקצב מהיר. זה הוא.
"ואתה לא עשית כלום." הוא הסתובב אליי, מביט בי עם מבט חד. "אתה ידעת מה הולך לקרות. אתה הרגשת את זה. אתה ראית אותי עושה את זה. למה לא עצרת אותי? למה לא קראת לעזרה? למה נתת לי לברוח, משאיר את גופתה מאחור?" עיניו התחילו לדמוע.
למה כל כך אכפת לו ממנה?
"למה לא עשית כלום? למה?"
אני הכנתי את עצמי לכל דבר איתו, חוץ מאשר לזה. זה היה נשמע כאילו הוא באמת רצה שאני אעשה משהו. יש סיכוי שהוא מתחרט?
הוא התיישב על החוף. דמעותיו נזלו על פניו בשקט. התיישבתי לידו.
"לשנינו היה אכפת ממנה נכון?" שאלתי. התבוננתי על הים. הוא כבר לא היה נראה יפה כל כך.
"בסופו של דבר, שנינו טעינו פה." הוא אמר. "שנינו הרגנו את הבן אדם היחידי שהיה אכפת לו מאיתנו."
"היא אהבה אותנו, נכון?" אמרתי. התחלתי להשלים עם מעשיי. אני אשם. גם הוא אשם. שנינו אשמים באותה מידה. שנינו החזקנו את הסכין הזאת. שנינו נעצנו אותה בגופה. שנינו עמדנו שם פעורי פה בלי לדעת מה לעשות. אותו גוף; שני נפשות שונות.
"היא אהבה אותך. לא נראה לי היא הייתה מודעת בכלל לקיום שלי." הוא השיב בקול ממורמר.
"היא לא שמה לב בכלל לפעמים הקטנות שהתגנבתי אליהן. הפעם ההיא שניסיתי להצחיק אותה עם הפרחים; היא אפילו לא גיחכה. וכשניסיתי להחמיא לה שהיא לבשה את השמלה האדומה; היא רק כעסה עליי. זאת אומרת, עלייך." הוא קימט את גבותיו בעצבות.
"זה לא יתרון? אומנם הרגשתי את אהבתה - אבל הרגשתי גם את כל הדברים האחרים. הריבים, הצעקות, הבכי. אתה לפחות לא היית צריך להתמודד עם זה."
"אבל להרגיש אותה שונאת אותי ולראות אותה אוהבת אותך לא שווה שום הון בעולם הזה."
הוא נאנח.
הבטתי בפניו. הוא באמת מתחרט.
"אני מניח שלשנינו אין עוד מה לעשות יותר בלעדייה." אמרתי והחזרתי את ראשי לאופק הים.
זאת אשמתי. זאת אשמתינו. היא מתה בגללי. אני אשם. אני לקחתי וריסקתי את נשמתי.
זה לא הוא.
זה אני.
הסתובבתי שוב להביט בו. הוא כבר לא היה שם.
דמעותיי התחילו להתפרץ.
אני אשם.
היא מתה בגללי.
זה אני.
היא אבודה בגללי.
נשמתי התנפצה בגללי.
בגלל גופי.
בעטתי בחול וזרקתי את ראשי לאוויר. התחלתי לצרוח מיאוש.
זה כל מה שנותר מנשמתי, אז למה שהעולם לא יקח גם את זה?
לבסוף התיישבתי שוב על החול והמשכתי לבכות.
הבטתי אל הים. הוא היה נראה יפה. אור הירח ניצנץ על גבי המים המתנועעים ברוח העדינה.
הוא היה כל כך יפה
הוצאתי מכיסי פנקס כתיבה ועט. אני תמיד נושא אותם איתי. אולי תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע.
אחרי שכתבתי מסר קצר למשפחתי, קמתי על רגליי והתחלתי לפסוע לכיוונו.
בגדי נרטבו, אבל לא היה לי אכפת.
הם יהיו הבגדים היחידים שאלבש עוד לשארית חיי, שגם ככה לא ארוכה במיוחד.
מים החלו למלא את ריאותיי. התחלתי להשתנק ולהיחנק, אבל שום דבר מזה לא הפריע לי.
זה הגיע לי.
הכל התחיל להיות שחור. עיניי נעצמו, מוכנות לרגע בו אמות סוף כל סוף.
אך באותו הרגע, הגוף שלי שכח כל מה שעשיתי, והכריח אותו לעלות חזרה, לנשום חמצן.
השתעלתי בקול, מים נפלטו מפי. אחרי שחזרתי שוב לחוף, התחלתי לבכות שוב. הנה עוד משהו שהגוף שלי אשם בו.
אבל אני לא אוותר בכזאת קלות.
זה מגיע לי.
פושע מקבל את גזר דינו.
רצתי בחזרה לביתי. הרוח הקלה של לפנות בוקר הכתה בפניי בזמן שרצתי.
פתחתי את דלת הבית בקול. בעוד הדמעות זולגות על עיניי, חיפשתי במגירת המטבח גלולות. נגד כאב ראש, כאב בטן, כאב גרון; כל דבר. כולן יעשו את העבודה.
מצאתי בסופו של דבר קופסא זעירה של תרופות נגד הריון. בלי מחשבה, דחפתי את כולן לתוך גרוני.
בעוד הדקות האחרונות שלי מתקתקות, כתבתי את המכתב הזה.
בבקשה, אל תצילו אותי מזה. זה לא מגיע לי.
אני אפילו לא יכולתי להציל את עצמי.
בבקשה.
תנו לזה להיות הטעות האחרונה שלי.