5 תשובות
לא קלה, אבל שרדתי.
עזר לטווח הארוך, כן.
יותר טוב? בעיקרון הצליחו לתת לי טיפול תרופתי נכון אז זה כן עוזר, אבל לא אקרא לזה "יותר טוב". פשוט טיפול נכון.
יש מחלקה סגורה ויש פתוחה. במחלקה הסגורה אין המון מה לעשות, לכן כדאי שתביאי איתך ספרים, או מחברת לציור/כתיבה. בעיקרון מאבחנים אותך, בודקים איך את מתקדמת וכשהם חושבים שאת מוכנה, הם מוציאים אותך לפתוחה, ושם כבר יש לך יותר חופשיות.
עזר לטווח הארוך, כן.
יותר טוב? בעיקרון הצליחו לתת לי טיפול תרופתי נכון אז זה כן עוזר, אבל לא אקרא לזה "יותר טוב". פשוט טיפול נכון.
יש מחלקה סגורה ויש פתוחה. במחלקה הסגורה אין המון מה לעשות, לכן כדאי שתביאי איתך ספרים, או מחברת לציור/כתיבה. בעיקרון מאבחנים אותך, בודקים איך את מתקדמת וכשהם חושבים שאת מוכנה, הם מוציאים אותך לפתוחה, ושם כבר יש לך יותר חופשיות.
אני לא הייתי אבל אחותי הייתה פעמיים (בשני מקומות שונים.)
בפעם הראשונה היה נורא, הרופאים התעללו בה, לא שיחררו אותה, קשרו אותה עם הגקט הזה כאילו היא מטורפת.
לא עזרו לה בשום צורה. יש לה cptsd מהחוויה שם, במקום לעזור לה הם הביאו לה עוד מחלה נפשית.
בפעם השנייה היא אושפזה בחו"ל בבית חולים הכי הכי טוב שיש, מישהי שאחותי והוריי כבר לא סומכים על המדינה מהבחינה הזו. מה שקרה בבית חולים הראשון לא מקובל בשום צורה.
הרופאים דאגו לה, המדריכים דאגו לה, היה לה באמת קשר עם הצוות שם.
היו מפגשים בבוקר, עם שאר המטופלים, סגנון קבוצות תמיכה, שיתופים וכאלה. פעם/פעמיים בשבוע היא גם הלכה לפסיכולוג.
מעבר לטיפולים היו גם שיעורים, לימדו אותם dbt, cbt וכל מיני טכניקות וכלים שיכולים לעזור לה לחזור לשגרה נורמטיבית.
לאחר מספר חודשים באישפוז גם רשמו אותה לבנת ספר, היא הלכה ולמדה בבית ספר פרטי יחד עם עוד מטופלים מהבית חולים.
כשהיא השתחררה וחזרה לארץ היה לה נורא קשה להסתגל ולכן היא חזרה לבית חולים בחול לכמה חודשים ובעיקר התמקדה בהסתגלות לחיים נורמטיביים.
חשוב שתחקיר כמו שצריך, תוודאי שאת הולכת למקום טוב.
בפעם הראשונה היה נורא, הרופאים התעללו בה, לא שיחררו אותה, קשרו אותה עם הגקט הזה כאילו היא מטורפת.
לא עזרו לה בשום צורה. יש לה cptsd מהחוויה שם, במקום לעזור לה הם הביאו לה עוד מחלה נפשית.
בפעם השנייה היא אושפזה בחו"ל בבית חולים הכי הכי טוב שיש, מישהי שאחותי והוריי כבר לא סומכים על המדינה מהבחינה הזו. מה שקרה בבית חולים הראשון לא מקובל בשום צורה.
הרופאים דאגו לה, המדריכים דאגו לה, היה לה באמת קשר עם הצוות שם.
היו מפגשים בבוקר, עם שאר המטופלים, סגנון קבוצות תמיכה, שיתופים וכאלה. פעם/פעמיים בשבוע היא גם הלכה לפסיכולוג.
מעבר לטיפולים היו גם שיעורים, לימדו אותם dbt, cbt וכל מיני טכניקות וכלים שיכולים לעזור לה לחזור לשגרה נורמטיבית.
לאחר מספר חודשים באישפוז גם רשמו אותה לבנת ספר, היא הלכה ולמדה בבית ספר פרטי יחד עם עוד מטופלים מהבית חולים.
כשהיא השתחררה וחזרה לארץ היה לה נורא קשה להסתגל ולכן היא חזרה לבית חולים בחול לכמה חודשים ובעיקר התמקדה בהסתגלות לחיים נורמטיביים.
חשוב שתחקיר כמו שצריך, תוודאי שאת הולכת למקום טוב.
שואל השאלה:
^^
אם היית בשתיהן, את יכולה לתאר לי איך זה בכל אחת מהן?
רק אם את מרגישה בנח עם זה
^^
אם היית בשתיהן, את יכולה לתאר לי איך זה בכל אחת מהן?
רק אם את מרגישה בנח עם זה
בסגורה כל מה שעשיתי בעיקר זה לכתוב שירים ולקרוא. אין כ"כ מה לעשות שם. יוצאים לחדר אוכל 3 פעמים ביום, לאחר כל ארוחה המעשנים יכולים לרדת לחצר הסגורה ולעשן לכמה דקות. כמובן שתמיד יש אחים ששומרים על כולם. מקלחות ושירותים לא ניתן לסגור במנעול. רק משפחה יכולים לבקר תחת השגחה.
בפתוחה ניתן לטייל בכל שטח בית החולים, אפשר ללבוש בגדים שלך, כולם יכולים לבקר, אפשר להיות בטלפון, יש מחשבים, יש חוגים כאלו לתעסוקה וכו'.
בפתוחה ניתן לטייל בכל שטח בית החולים, אפשר ללבוש בגדים שלך, כולם יכולים לבקר, אפשר להיות בטלפון, יש מחשבים, יש חוגים כאלו לתעסוקה וכו'.
היה לי מאוד מאוד קשה ואפילו טראומתי, וגם לשאר החברים שהכרתי שם. אין משהו שאני מתחרטת עליו יותר משנכנסתי לשם, שרט אותי לגמרי
זה מאוד תלוי מה הבעיה שלך, יש כאלה שזה יכול להועיל...
וכמובן שאם באמת יש סכנה ממשית לחייך, צריך השגחה
זה מאוד תלוי מה הבעיה שלך, יש כאלה שזה יכול להועיל...
וכמובן שאם באמת יש סכנה ממשית לחייך, צריך השגחה
אנונימית