10 תשובות
שואל השאלה:
הוא נכנס לרכב והתחלנו לנסוע. לא שאלתי לאן הוא לוקח אותי. לא היה אכפת לי לאן אנחנו נוסעים כל עוד זה איתו.
הוא היה שקט רוב הנסיעה. הוא שם שירים רגועים ונתן למוזיקה למלא את השקט המעיק.
"אתה שונא אותי ממש?" אמרתי פתאום. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע. אני לא יודעת למה לא שמרתי את המחשבה המטומטמת הזאת לעצמי.
"מה?" שאל נדהם. איזו סתומה. איזו סתומה.
"אתה חייב לשנוא אותי. אתה חייב לרצות לכעוס עליי. אני לא מבינה למה אתה כל כך רגוע. למה אתה נשאר איתי? זה לא מגיע לי. מגיע לי להישאר לבד. מגיע לי לסבול. לסבול כמו שכולם מסביבי סובלים. למה אתה נשאר?" שאלתי שוב. הוא לא ענה. אני חתיכת מטומטמת. הוא נסע קצת יותר מהר.
ראיתי את הכביש הולך ונעלם והופך לדרך עפר. הוא לקח אותי אל שדה החרציות שליד האגם שלנו.
רציתי לבכות שוב, אבל התאפקתי. ידעתי שזה יכאיב לו יותר.
הוא ירד מהרכב ועזר לי לצאת, ואז הלך אל תא המטען והביא משם שמיכה.
ידו שוב אחזה בידי, והלכנו לעבר השדה. הוא עדיין היה שקט. כשהתיישבנו, הבנתי שעכשיו תגיע ההתפרצות. אבל הוא עדיין לא אמר דבר.
"אני מצטערת." אמרתי לבסוף בשקט. לא יכולתי לסבול את השתיקה שלו. את המבט שלו. שנאתי את איך שהוא הרגיש. שנאתי את העובדה שהוא הרגיש ככה בגללי.
"תפסיקי כבר להצטער." אמר וכיווץ את גבותיו. הוא לא הסתכל עליי. הוא מיקד את מבטו באצבעות ידי הבריאה, וליטף אותן עם אגודלו. "כשאת מצטערת, זה רק הופך את זה ליותר גרוע. יותר מציאותי. אני עדיין מקווה שכל זה סוג של סיוט אכזרי. שבכל רגע אני אתעורר ואמצא אותך על ידי, ישנה, בריאה, שלמה עם עצמך, שמחה." מילותיו דקרו בי כמו סכינים. אבל זה הגיע לי. רציתי לדעת בדיוק מה הוא חושב. רציתי שיכעס. שיגיד לי שזאת אשמתי. הייתי מוכנה לקחת את האשמה מכולם, רק שלא ירגישו רע בגללי.
"כשמצאתי אותך, שוכבת ומדממת למוות על הרצפה בחדר שלך, הייתי בטוח שאני הוזה. הרי רק בבוקר ראיתי אותך שמחה וצוחקת. רק כשהאמבולנס לקח אותך, ואף אחד לא היה לידי, הסכמתי לעצמי להתפרק. בכיתי, מיה. בכיתי כי לא הבנתי למה. למה עשית את זה? מה גרם לך להחליט לעזוב הכל? לעזוב אותי? להשאיר אותי לבד? מה פספסתי בדרך? בבקשה, תספרי לי." הדמעות זלגו מעיני וטשטשו את פרצופו היפה והכואב. רציתי לברוח. רציתי למות. להעניש את עצמי על זה שאני מכאיבה לו. הנדתי את ראשי. "בבקשה, מיה. מגיע לי לדעת." עכשיו הדמעות זלגו גם מעיניו. אני כבר לא סתם מכאיבה לו. אני מענה אותו.
"אני לא יודעת." לחשתי את המילים האלה. שנאתי אותן. "אני באמת לא יודעת. הכל היה כל כך מחורבן בזמן האחרון. אתה יודע שתמיד שללתי ישר את האפשרות הזאת. תמיד הבהרתי שאין מצב שזה יקרה. ראית את זה בכל הדברים שכתבתי. אבל הבעיה היא שהאפשרות כן הייתה שם. קיצונית, מוסתרת מאחורי מילים, אבל היא הייתה שם. אני לא יודעת למה עשיתי את זה. אני אנוכית. מגיע לי לסבול. מגיע לי להיות לבד." אמרתי שוב ושוב, חוזרת על המילים שידעתי שמכאיבות לשנינו.
הוא עזב את ידי ואחז בפני בשתי ידיו.
"מיה, תסתמי כבר. תפסיקי להגיד את המילים המגעילות האלה. את לא מבינה שאת האדם הכי חשוב לי? האדם היחיד שאני מוכן לסכן בשבילו הכל? את האדם היחיד שאני יכול להיות לידו מי שאני באמת. אני לא מוכן לחשוב על האפשרות שתעזבי אותי, או שאני אעזוב אותך. אנחנו יותר מידי קשורים אחד לשניה. אנחנו חייבים להיות ביחד. את חייבת להבין את זה, ולהוציא את כל המחשבות המרעילות האלה מהמחשבות שלך. אני אוהב אותך. את מבינה אותי?"
רציתי להבין. כל כך רציתי להאמין שכל מה שהוא אומר זו אמת. ידעתי שזה יעשה חיים קלים לשנינו, אבל גם ידעתי שאין מצב שמישהו יוכל לסבול אותי אחרי מה שעשיתי.
הוא חיכה כמה שניות, ואז נישק אותי. נשיקה קטנה, עדינה, אבל הנשיקה הזאת אישרה הכל.
זאת הייתה הבטחה. הנשיקה הזאת גרמה להכל להיות אמיתי.
"עכשיו את מאמינה לי?" לחש קרוב לשפתיי. הנהנתי, עיני עצומות. הוא ליטף את פני ונשאר קרוב אליי. אני לא יודעת כמה זמן נשארנו ככה בשתיקה, אבל לא היה לי אכפת. לא היה לי אכפת אם עברו שניות, דקות או שנים. יכולתי להישאר ככה לנצח. רחוק מכולם. מכל מי שרצה לרפא אותי.
הוא נכנס לרכב והתחלנו לנסוע. לא שאלתי לאן הוא לוקח אותי. לא היה אכפת לי לאן אנחנו נוסעים כל עוד זה איתו.
הוא היה שקט רוב הנסיעה. הוא שם שירים רגועים ונתן למוזיקה למלא את השקט המעיק.
"אתה שונא אותי ממש?" אמרתי פתאום. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע. אני לא יודעת למה לא שמרתי את המחשבה המטומטמת הזאת לעצמי.
"מה?" שאל נדהם. איזו סתומה. איזו סתומה.
"אתה חייב לשנוא אותי. אתה חייב לרצות לכעוס עליי. אני לא מבינה למה אתה כל כך רגוע. למה אתה נשאר איתי? זה לא מגיע לי. מגיע לי להישאר לבד. מגיע לי לסבול. לסבול כמו שכולם מסביבי סובלים. למה אתה נשאר?" שאלתי שוב. הוא לא ענה. אני חתיכת מטומטמת. הוא נסע קצת יותר מהר.
ראיתי את הכביש הולך ונעלם והופך לדרך עפר. הוא לקח אותי אל שדה החרציות שליד האגם שלנו.
רציתי לבכות שוב, אבל התאפקתי. ידעתי שזה יכאיב לו יותר.
הוא ירד מהרכב ועזר לי לצאת, ואז הלך אל תא המטען והביא משם שמיכה.
ידו שוב אחזה בידי, והלכנו לעבר השדה. הוא עדיין היה שקט. כשהתיישבנו, הבנתי שעכשיו תגיע ההתפרצות. אבל הוא עדיין לא אמר דבר.
"אני מצטערת." אמרתי לבסוף בשקט. לא יכולתי לסבול את השתיקה שלו. את המבט שלו. שנאתי את איך שהוא הרגיש. שנאתי את העובדה שהוא הרגיש ככה בגללי.
"תפסיקי כבר להצטער." אמר וכיווץ את גבותיו. הוא לא הסתכל עליי. הוא מיקד את מבטו באצבעות ידי הבריאה, וליטף אותן עם אגודלו. "כשאת מצטערת, זה רק הופך את זה ליותר גרוע. יותר מציאותי. אני עדיין מקווה שכל זה סוג של סיוט אכזרי. שבכל רגע אני אתעורר ואמצא אותך על ידי, ישנה, בריאה, שלמה עם עצמך, שמחה." מילותיו דקרו בי כמו סכינים. אבל זה הגיע לי. רציתי לדעת בדיוק מה הוא חושב. רציתי שיכעס. שיגיד לי שזאת אשמתי. הייתי מוכנה לקחת את האשמה מכולם, רק שלא ירגישו רע בגללי.
"כשמצאתי אותך, שוכבת ומדממת למוות על הרצפה בחדר שלך, הייתי בטוח שאני הוזה. הרי רק בבוקר ראיתי אותך שמחה וצוחקת. רק כשהאמבולנס לקח אותך, ואף אחד לא היה לידי, הסכמתי לעצמי להתפרק. בכיתי, מיה. בכיתי כי לא הבנתי למה. למה עשית את זה? מה גרם לך להחליט לעזוב הכל? לעזוב אותי? להשאיר אותי לבד? מה פספסתי בדרך? בבקשה, תספרי לי." הדמעות זלגו מעיני וטשטשו את פרצופו היפה והכואב. רציתי לברוח. רציתי למות. להעניש את עצמי על זה שאני מכאיבה לו. הנדתי את ראשי. "בבקשה, מיה. מגיע לי לדעת." עכשיו הדמעות זלגו גם מעיניו. אני כבר לא סתם מכאיבה לו. אני מענה אותו.
"אני לא יודעת." לחשתי את המילים האלה. שנאתי אותן. "אני באמת לא יודעת. הכל היה כל כך מחורבן בזמן האחרון. אתה יודע שתמיד שללתי ישר את האפשרות הזאת. תמיד הבהרתי שאין מצב שזה יקרה. ראית את זה בכל הדברים שכתבתי. אבל הבעיה היא שהאפשרות כן הייתה שם. קיצונית, מוסתרת מאחורי מילים, אבל היא הייתה שם. אני לא יודעת למה עשיתי את זה. אני אנוכית. מגיע לי לסבול. מגיע לי להיות לבד." אמרתי שוב ושוב, חוזרת על המילים שידעתי שמכאיבות לשנינו.
הוא עזב את ידי ואחז בפני בשתי ידיו.
"מיה, תסתמי כבר. תפסיקי להגיד את המילים המגעילות האלה. את לא מבינה שאת האדם הכי חשוב לי? האדם היחיד שאני מוכן לסכן בשבילו הכל? את האדם היחיד שאני יכול להיות לידו מי שאני באמת. אני לא מוכן לחשוב על האפשרות שתעזבי אותי, או שאני אעזוב אותך. אנחנו יותר מידי קשורים אחד לשניה. אנחנו חייבים להיות ביחד. את חייבת להבין את זה, ולהוציא את כל המחשבות המרעילות האלה מהמחשבות שלך. אני אוהב אותך. את מבינה אותי?"
רציתי להבין. כל כך רציתי להאמין שכל מה שהוא אומר זו אמת. ידעתי שזה יעשה חיים קלים לשנינו, אבל גם ידעתי שאין מצב שמישהו יוכל לסבול אותי אחרי מה שעשיתי.
הוא חיכה כמה שניות, ואז נישק אותי. נשיקה קטנה, עדינה, אבל הנשיקה הזאת אישרה הכל.
זאת הייתה הבטחה. הנשיקה הזאת גרמה להכל להיות אמיתי.
"עכשיו את מאמינה לי?" לחש קרוב לשפתיי. הנהנתי, עיני עצומות. הוא ליטף את פני ונשאר קרוב אליי. אני לא יודעת כמה זמן נשארנו ככה בשתיקה, אבל לא היה לי אכפת. לא היה לי אכפת אם עברו שניות, דקות או שנים. יכולתי להישאר ככה לנצח. רחוק מכולם. מכל מי שרצה לרפא אותי.
אנונימית
עמוק.
אאוץ
זה כתוב אחלה אבל אולי זה רק אני והבעיות שלי אבל יש בזה מלא נקודות במקומות שלא בהכרח חייב אז רק זה
זה כתוב אחלה אבל אולי זה רק אני והבעיות שלי אבל יש בזה מלא נקודות במקומות שלא בהכרח חייב אז רק זה
זה כל כך עמוק, ממש התחברתי
רק שאני לא מכיר גבר אחד שייתנהג ככה אז זה טיפה לא ריאליסטי אבל נמשיך לחלום ביחד
רק שאני לא מכיר גבר אחד שייתנהג ככה אז זה טיפה לא ריאליסטי אבל נמשיך לחלום ביחד
וואו זה מרגש ומזכיר לי איזה קטע מסדרה שאני רואה
אנונימית
אמאל'ה כן^^
זה חייב להפוך לסדרת וואטפאד
זה חייב להפוך לסדרת וואטפאד
שואל השאלה:
מכורה לזה^^^
אימלה ריגשת אותי ברמות
תודה לך
מכורה לזה^^^
אימלה ריגשת אותי ברמות
תודה לך
אנונימית
וואו
יורדות לי דמעות
אין לי מילים
יורדות לי דמעות
אין לי מילים
אנונימית
וואו!!!
זה מרגיש כל כך אמיתי ממש ברמה מקצועית!
אם זה הופך לספר אשמח לקבל שם/קישור!
זה מרגיש כל כך אמיתי ממש ברמה מקצועית!
אם זה הופך לספר אשמח לקבל שם/קישור!
אני בוכה , תודה , וכן זה מדהים ואוו , אבל תעשילי טובה ועם כל הכישון תכתבי משהו יותר שמח כי אני בוכה פה עכשיו