תקשיבו אני צריכה עידוד או משהו

בתור מתנדבת אני מבינה אותך, ובתור מישהי שהיתה גם אחמשית של מתנדבים אני מבינה פי כמה וכמה.
תנסי להסביר את הסיטואציה ולחפש מחליף או להעזר בחברים ממדא שיחפשו גם מחליף..

לגבי תחושה אחרי המשמרת את מוזמנת יותר מלדבר איתי אם תרצי:)
אני רק יכולה להגיד לך שלגבי ההחייאה, זה לא אשמתכם ועצם זה שהגעתם, באותו רגע זה המקסימום שיכולתם לעשות לאותו רגע ולחשוב שיכולת לעשות משהו אחר פשוט לא משנה את מה שקרה חוץ מזה שבאותו רגע זה היה המקסימום וזה מה שחשוב.
ולגבי המטופל עם האוטם, העיקר שהצלתם את החיים שלו עם אספירין. זה מלחיץ מה היה קורה אם, אבל המציאות היא שהצלתם אותו וזה מה שחשוב.

התחושה תעבור, אבל אל תשארי עם זה לבד.

היי אנונימית, אני מבינה לליבך מפני שגם אני כמתנדבת במדא עברתי מקרים כאלו ויצאתי אחריהם בסוג של "טראומה" ובפחד שאני לא בנויה למקום הזה ולמקרים האלו. אם לומר את האמת - רוב המתנדבים במדא לא באמת מסוגלים להתעמת עם הדברים הללו וכמעט כולם מזועזעים מהמקרים האלו, גם אם הם מצליחים להסתיר את זה ממש טוב. אני לא יודעת איך בתחנה שלך, בתחנה שלי הטיפול בזה דיי מזעזע - אז ברוב הפעמים הטיפול במה שאת מרגישה תלוי אך ורק על הכתפיים שלך.
אני חושבת שהטיפ היחידי והאמת מועיל שאני יכולה לתת לך הוא להתמיד באמונה שאת עוזרת להציל חיים. שאת אמיצה ומסוגלת לעשות טוב לעולם הזה. כמובן כל זה תוך שיתוף המשפחה והחברים הקרובים שלך, שבנימה אישית - הם היחידים שבאמת יוכלו להבין לליבך ולהרגיע אותך.
עם הזמן את תתחשלי, לטוב ולרע, אבל המקרים עדיין ימשיכו לצבוט לך בלב והנחמה היחידה שלך מזה תהיה העובדה שאת אנושית ואכפתית ושאלו תכונות נפלאות שבך, שיוכלו לעשות טוב לעולם ולאנשים בו גם אם תבחרי להמשיך להתנדב וגם אפ לא.
אני מאחלת לך המון בהצלחה, תשתפי את המשפחה והחברים באופן תמידי, גם במקרים "פשוטים" יותר, זה יקל עלייך ויעזור לך. אם זה החלום שלך, אני בטוחה שתוכלי להמשיך ולמצוא בעצמך את הכוחות, וגם את אם מתפרקת לפעמים כמו עכשיו תזכרי שזה רק מעיד על הטוב והאמפתיה שלך לסביבה. תמיד פה אם תרצי לדבר :)

אני לגמרי מבין אותך ומזדהה איתך, לי אפילו (אני מאמין שגם למי שכתבו מעליי יצא פעם או פעמיים) שהגעתי להחייאה ועשינו החייאה אני והמתנדבת נוער השנייה (שהיא חברה טובה שלי היא הייתה בקורס איתי) שלשתינו זה היה החייאה ראשונה במציאות ואני עשיתי 2 סבבים (כאילו סבב אחד זה 5 סטים של 30 עיסויים 2 הנשמות) (לא עשיתי 2 סבבים ברצף כמובן) ובסבב השני באיזה שהוא שלב הפראמדיקית שניהלה את האירוע אומרת לי "תעזוה אין צורך להמשיך, היא מתה" באמצע ה30 עיסויים שלי אז עצרתי כי פראמדיק זאת סמכות עליונה... בסוף קבעו עלייה מוות בבית מול בעלה שהם היו נשואים 70 שנה ובעלה בכה את הנשמה בכל זאת 70 שנה נישואים...
אני לקחתי את זה מאוד מאוד מאוד קשה ברמה כזאת שביקשתי על זה פגישה עם היועצת בבית ספר (המשכתי משמרות במקביל זה לא עצר אותי) וזה גם היה בבניין שהוא על דרך מאוד מרכזית לתל השומר אז אני כל פעם עובר מול הבניין שהיה לי בו החייאה...
קיצור טיפ לי הכי עזר לשתף אנשים גם לא ממד"א (הורים,משפחה וכו'), אנשים תולים בנו כעובדי/מתנדבי מד"א הרבה מאוד אחריות וכזה מעל מה שבן אדם אמור להכיל (לא בכוונה מין הסתם) אבל הם שוכחים שבסופו של יום גם אנחנו בני אדם ולכן זה כן קורה שיש מקרים עצובים שגורמים לך לבכותאו להיות עצוב או משהו כדומה...