2 תשובות
סיכום הבתים של "בובה ממוכנת"
אין ספק שהסיטואציה המעוצבת בשיר "בובה ממוכנת" של רביקוביץ' היא סמלית. הזיהוי בין הדוברת לבין הבובה הממוכנת מעיד על כך מן ההתחלה. אבל נשאלת השאלה מה משמעותו של הסמל.
אפשר לראות בשיר "בובה ממוכנת" תיאור של תהליך של התבגרות, שפירושו קבלת מסגרת, ויתור על מידה של חופש ועצמיות וכניעה למוסכמות חברתיות. מה שמתסכל הוא שגם הכניעה למוסכמות החברתיות אינה מבטיחה השתלבות בחברה, ותחושת הדוברת היא שהאשמה היא בחברה המתנכרת, ואולם ייתכן שהאשמה היא גם בדוברת עצמה.
באופן ספציפי יותר אפשר לראות בשיר הזה שיר המתאר תהליך של התבגרות של אישה, או תהליך של ניסיון של האישה להסתגל אל החברה הסובבת אותה. גם אם נבין זאת כך נחוש בכישלון העולה מן השיר, וכן בתחושת הקיפוח החריפה העולה ממנו.
ייתכן שמדובר פה באירוע ספציפי יותר, ובמלים "בלילה הזה" יש רמז לחוויה חד- פעמית, מסוימת, אולי רמז לחוויה מינית ראשונה והמשבר שבעקבותיה, ניסיון חיצוני שאינו עולה יפה לפתור את המשבר תוך תחושת קיפוח וחוסר אונים.
אפשר לראות בשיר "בובה ממוכנת" גם התייחסות למשבר נפשי חריף כתוצאה מאיזה שהוא אירוע טראומטי, שתהליך הריפוי הצליח לתקן רק את המסגרת, את מה שרואים כלפי חוץ, אבל לא סייע לפתור את הקונפליקטים הפנימיים.
אין ספק שהסיטואציה המעוצבת בשיר "בובה ממוכנת" של רביקוביץ' היא סמלית. הזיהוי בין הדוברת לבין הבובה הממוכנת מעיד על כך מן ההתחלה. אבל נשאלת השאלה מה משמעותו של הסמל.
אפשר לראות בשיר "בובה ממוכנת" תיאור של תהליך של התבגרות, שפירושו קבלת מסגרת, ויתור על מידה של חופש ועצמיות וכניעה למוסכמות חברתיות. מה שמתסכל הוא שגם הכניעה למוסכמות החברתיות אינה מבטיחה השתלבות בחברה, ותחושת הדוברת היא שהאשמה היא בחברה המתנכרת, ואולם ייתכן שהאשמה היא גם בדוברת עצמה.
באופן ספציפי יותר אפשר לראות בשיר הזה שיר המתאר תהליך של התבגרות של אישה, או תהליך של ניסיון של האישה להסתגל אל החברה הסובבת אותה. גם אם נבין זאת כך נחוש בכישלון העולה מן השיר, וכן בתחושת הקיפוח החריפה העולה ממנו.
ייתכן שמדובר פה באירוע ספציפי יותר, ובמלים "בלילה הזה" יש רמז לחוויה חד- פעמית, מסוימת, אולי רמז לחוויה מינית ראשונה והמשבר שבעקבותיה, ניסיון חיצוני שאינו עולה יפה לפתור את המשבר תוך תחושת קיפוח וחוסר אונים.
אפשר לראות בשיר "בובה ממוכנת" גם התייחסות למשבר נפשי חריף כתוצאה מאיזה שהוא אירוע טראומטי, שתהליך הריפוי הצליח לתקן רק את המסגרת, את מה שרואים כלפי חוץ, אבל לא סייע לפתור את הקונפליקטים הפנימיים.
הסבר הבתים + אמצעים אמנותיים בכל בית
בית א'
השיר פותח באזכור של זמן ההתרחשות בלילה הזה. זמן ספציפי. הקונוטציה הראשונית לזמן המתואר הוא חושך ופחדים. בנוסף, המילים "הלילה הזה", שולח לקורא אזכור נוסף לליל הסדר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" (ארמז). זהו לילה שחל בו שינוי. אבל באופן אירוני השינוי בשיר אינו לטובה. ההגדה של פסח באה לדבר ביציאת מצרים, ביציאה מעבדות לחירות, ואילו בשיר המצב הוא הפוך: יש מעבר מחירות לעבדות. את התנהגותה של הבובה בבית זה ואת הישברותה אפשר להבין בשלושה אופנים:
אם נתייחס לפרשנות הרואה בבובה סמל ליופי, לתמימות של ילדות, נוכל לראות את הפנייה ימינה ושמאלה ולכל העברים כסמל לחירותו של האדם בתקופה קצרה מאוד של חייו בתקופת הילדות, שאז עדיין לא מוטלת עליו כל אחריות, ומגבלות החיים והחברה עדיין אינם כובלים אותו. השבירה על פי זה יכולה להתפרש כהתבגרות, החיים שוברים את האדם, דווקא בשעה שהוא חווה את חוויית החירות. לאחר השבירה אף אם יתקנו אותו, הוא כבר לא ישוב להיות כשהיה.
אפשרות אחרת היא שמדובר באיזה שהוא אירוע טראומטי ספציפי שאירע לדוברת ושבר אותה.
ואילו על פי הפרשנות, הרואה בבובה הממוכנת סמל לכפייתיות של החברה ביחס לפרט, סמל לטשטוש האישיות האינדיבידואלית (האישית והפרטית) ניתן לראות בשיר את התחלת הקונפליקט בין האדם האינדיבידואליסט לבין החברה. הדוברת כאדם אינדיבידואלי ניסתה לנהוג על פי דרישות החברה אך לא הייתה מסוגלת לכך. היא חרגה מן המוסכמות, מן המסגרת פנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים אבל אז היא נשברה. הניסיון לחרוג מן המסגרת הוא ניסיון מועד לכישלון.
"ונפלתי אפיים ארצה" ביטוי המקובל במקרא בהקשר של התבטלות וכניעה בפני האלוהים. אולי מעיד הדבר על חוסר האונים של הדוברת להתמודד עם גורלה. (ארמז מקראי).
"נשברתי לשברים" חזרה פעמיים על השורש ש-ב-ר לשם הדגשה והעצמה. שברים הרבה חתיכות קטנות שקשה מאוד לאחות אותן.
אם כן לפנינו ציור מטפורי של בובה שנופלת, נשברת לשברים, וברור שמבחינתה של הדוברת אין מדובר פה על שבירה פיזית אלא על שבירה נפשית.
"וניסו לאחות את שברי ביד מיומנת" לא מצוין במפורש במי מדובר. מבחינה תחבירית יש פה שימוש בנושא סתמי, וזה מעיד על ריחוק "הם" רחוקים ונסתרים וסתמיים אבל "הם" בעלי הכוח, ו"הם" אלה שחורצים את גורלה.
נשים לב שהשיר פתוח לפרשנויות רבות כי כולו מעוצב בצורה מטפורית, וחוץ מהדוברת בשיר, הכותבת בגוף ראשון ומתארת חוויה רגשית שהיא חוותה אין בשיר אזכור מפורש מיהם המשתתפים האחרים החברה, המשפחה, עולם המבוגרים, עולם הגברים, "החיים" עצמם הכול אפשרי.
בית ב'
כלי יקר שנשבר ומדביקים אותו מאבד כל ערך. אדם שנשבר ואוחה מחודש לעולם לא ישוב להיות כשהיה.
עכשיו הדוברת היא כבר בובה מתוקנת, היא למדה את הלקח שלה, היא כבר לא מנסה לחרוג ממסלולה. כל מנהגה שקול וצייתני. אבל האירוניה היא שדווקא עכשיו, כשהיא כבר נוהגת על פי דרישות החברה ממנה, היא שקולה וצייתנית ואינה מנסה להתמרד עוד דווקא עכשיו היא בובה מסוג שני סוג ב', פגומה, חסרת ערך, והיא דומה לענף קטוע התלוי על בלימה. דימוי:"כמו זמורה חבולה אשר היא עוד אחוזה בקנוקנת" המשוררת עוברת מעולם הבובה לשימוש בדימוי מתחום הצומח לצורך המחשת הכאב החי שלה. (קנוקנת ענף דק מסתלסל שבו נאחזים צמחים מטפסים מסוימים על גדר וכו'.)
"זמורה חבולה" זמורה ענף. חבולה שנחבלה, שקיבלה מכה, שנשברה. אבל במקרא למלה "חבולה" משמעות נוספת ממושכנת, משועבדת (ארמז מקראי). כלומר הדוברת בשיר מרגישה את עצמה לא רק מוכה, אלא גם משועבדת. אין לה כבר חיים משל עצמה. היא איבדה את עצמאותה ואישיותה.
בית ג'
הבית פותח בתיאור הליכה לנשף וזה מעורר קונוטציה לסיפור סינדרלה (ארמז). אבל ההמשך הוא היפוכו של המוטיב. סינדרלה, הילדה המקופחת, הלכה לנשף המחולות, ובסופו של דבר ציפיותיה התגשמו, והיא זכתה לפיצוי על סבלה. ואילו פה הדוברת "זוכה" לאכזבה ומפח נפש. היא הלכה "לרקוד" אבל כלל לא הגיעה לנשף. שוב גורמים סתמיים, לא מפורשים, הניחו אותה בחברת חתולים וכלבים בעלי חיים אנטגוניסטיים (מנוגדים, עוינים זה לזה), שיש ביניהם מאבק, הם רודפים זה אחרי זה, יוצרים מהומה ודיסהרמוניה, ועוד בלילה סיטואציה מפחידה ולא נעימה, בעוד שהדוברת ציפתה להגיע לאור, לשמחה, לנשף מחולות. היא רואה בזה מעין עונש, אבל איננה מבינה על מה ולמה. הלא כל צעדיה היו מדודים וקצובים. כלומר היא נהגה כפי שציפו ממנה, הייתה "ילדה טובה" מדוע הענישו אותה? מדוע מנעו ממנה הנאה? מתוך הבית הזה עולה תחושה קשה של עוול, של קיפוח.
את עניין הכלבים והחתולים אפשר להבין בכמה צורות:
1. הכלבים והחתולים מסמלים דיסהרמוניה שקיימת בעולם, או בחברה האנושית של ימינו, שלוקה בשנאה ובמאבק.
2. אפשר לראות פה השלכה השלכה של מה שמתרחש בתוך נפשה פנימה: היא עצמה אינה יכולה ליהנות מנשף הריקודים, שכן היא קרועה ושסועה מבפנים, בה עצמה קיימים כוחות העוינים זה את זה ונלחמים זה בזה. אולי זהו המאבק בין הרצון לנהוג כפי שמצפים ממנה, להיות כמו כולם, ובין הצורך הקיים בה עדיין להיות אינדיבידואלית, להיות היא עצמה, יחידה ומיוחדת, אף על פי שכלפי חוץ היא נוהגת על פי המוסכמות , וכפי שמצפים ממנה לנהוג.
בית ד'
פה מופיע תיאורה החיצוני של הבובה, תיאור שמתאים בעצם גם לבובה הממוכנת מן ההתחלה, וגם לבובה המתוקנת. תיאור שתואם את מחשבותיו של הקורא בקוראו את המילה "בובה".
מבחינת עקרונות הסונטה היה התיאור הזה צריך להופיע בהתחלה, בבחינת תמונה ופירושה, כמקובל. ואילו פה הסדר הפוך. התמונה בסיום.
אפשר להסביר את השינוי כהגברת תחושת הקיפוח ואי הצדק שנעשה לה. על ידי תיאורה המושלם בסיום תיאור, ההולם את סטיריאוטיפ היופי הנשי הדוברת רוצה להביע את המחאה שלה ואת אי ההבנה למה שקורה לה: מדוע לא קיבלו אותי לנשף המחולות? אני הייתי יפה לא פחות מן הבובות האחרות, הכול אצלי התאים לציפיות של החברה ממני שער זהב, עיניים כחולות, שמלה פרחונית ויפה, כובע מקושט וכל זה מצטרף אל מה שנאמר בבית הקודם שכל מנהגה היה שקול וצייתני מדוע בכל זאת לא קיבלו אותי?
הסיום לכאורה שקט, אבל עולה ממנו זעקה: מדוע אני והחברה איננו מסוגלים לחיות במזיגה, בהרמוניה, למרות שאני כל-כך מנסה?
את כישלונה של הדוברת להתקבל על ידי החברה אפשר להבין בשני אופנים:
אשמת החברה: החברה המודרנית קרה, זרה ומתנכרת, והיא גם נוקמת ונוטרת. הדוברת לא התקבלה כאשר ניסתה לנהוג באופן עצמאי, אינדיבידואלי ולחרוג מן המוסכמות, מן המגבלות שהטילה עליה החברה. החברה שברה את רוחה העצמאית. הדוברת, בכמיהתה להיות מקובלת בחברה, נכנעה לה, חדלה להתמרד, ונהגה באופן שקול וצייתני. ואולם גם אז לא קיבלו אותה אם מתוך נקמנות, משום שמעולם לא סלחו לה על מרידתה משכבר הימים, ואם מתוך אכזריות לשמה. כביכול זהו גורלו של האדם באשר הוא אדם מה שלא יעשה, איך שלא ינהג הוא מועד לכישלון ולבדידות. ואולי אין המשוררת מתכוונת בשיר זה לדבר על גורלו של האדם באשר הוא אדם, אלא על גורלה הפרטי שלה: היא נועדה להיות דחויה, לא מקובלת, הן כשהיא חורגת ממוסכמות החברה, והן כשהיא הולכת בתלם. מה שלא תעשה הכול ללא הועיל.
כבר העלינו את האפשרות שמדובר בשיר בדרך בה נוהג עולם הגברים בנשים, ובקיפוחן בחברה, ועל כן אולי היא מדברת פה על קיפוחה של האישה באשר היא אישה: כל ניסיונותיה, כל מה שתעשה עולם הגברים ימשיך לקפח אותה.
אשמת הדוברת והניגודים שבנפשה פנימה
מצד אחד רצתה הדוברת להיות עצמאית, חופשית, ולעשות ככל העולה על רוחה. מצד אחר רצתה להשתלב, להיות מקובלת, להיות "כמו כולם". ייתכן שהניגוד בין שתי נקודות הקיצון האלה באישיותה של הדוברת יכול להסביר את כישלונה להשתלב בחברה. הדוברת רוצה להיות חופשייה, אינדיבידואלית, אבל רצון זה כרוך בהסתכנות מסוימת ובמחיר מסוים. יחד עם זאת היא רוצה להיות אישה, שיופיה משמש לה כרטיס ביקור חברתי, היא רוצה להיות מוגנת, לנהוג על פי המוסכמות כדי להשתייך, ולא להיות יוצאת דופן. שני הרצונות האלה מנוגדים מכדי שאפשר יהיה לממש את שניהם. הניגוד הפנימי הזה הוא שדן אותה מראש לפגיעה, לשבירה, להרגשת תסכול והחמצה.
אמצעים אומנותיים נוספים בשיר
פיסוק ותחביר: כל בית מסתיים בנקודה, ובכל זאת פותחים כל הבתים בו' החיבור וכמעט כל השורות בשיר פותחות בו' החיבור כדי לומר שכל המתואר בשיר הוא רצף של אירועים, שיש ביניהם המשכיות טבעית דבר הוביל לדבר.
אליטרציות: (חזרה על אותו עיצור [אות] או חזרה על אותה תנועה [ניקוד], או חזרה על שניהם יחד במילים סמוכות בתוך השורה. חזרו זו יוצרת אפקט צלילי, הפונה אל אוזנו של הקורא. ריבוי של אליטרציות כמו בשיר זה, מראה כי מילות השיר מצטרפות זו לזו אצל המשוררת למשפט קודם כל עפ"י השמיעה. המשוררת בעלת אוזן מוסיקלית, והיא קודם כל שומעת את מילות השיר שלה, עוד לפני שמעלה אותן על הכתב.
דוגמאות לאליטרציה בשיר:
בית ראשון: בובה ממוכנת: חזרה על התנועה קובוץ.
בית שני: שבתי להיות בובה מתוקנת חזרה על האותיות ת' וב' ועל התנועה קובוץ.
בית שלישי: מדודים וקצובים חזרה על התנועה שורוק.
בית רביעי: כובע, קש, קישוט חזרה על ש' וק' (כ' דגושה במילה כובענשמכת כמו האות ק').
אנאפורה: "אחר כך", גם כן יוצרת רצף עלילתי, שנשבר בסיום השיר. בהתאם למבנה הסונטה נשבר בעקבות תוכן השיר ובניית הרצף בשיר.
בית א'
השיר פותח באזכור של זמן ההתרחשות בלילה הזה. זמן ספציפי. הקונוטציה הראשונית לזמן המתואר הוא חושך ופחדים. בנוסף, המילים "הלילה הזה", שולח לקורא אזכור נוסף לליל הסדר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" (ארמז). זהו לילה שחל בו שינוי. אבל באופן אירוני השינוי בשיר אינו לטובה. ההגדה של פסח באה לדבר ביציאת מצרים, ביציאה מעבדות לחירות, ואילו בשיר המצב הוא הפוך: יש מעבר מחירות לעבדות. את התנהגותה של הבובה בבית זה ואת הישברותה אפשר להבין בשלושה אופנים:
אם נתייחס לפרשנות הרואה בבובה סמל ליופי, לתמימות של ילדות, נוכל לראות את הפנייה ימינה ושמאלה ולכל העברים כסמל לחירותו של האדם בתקופה קצרה מאוד של חייו בתקופת הילדות, שאז עדיין לא מוטלת עליו כל אחריות, ומגבלות החיים והחברה עדיין אינם כובלים אותו. השבירה על פי זה יכולה להתפרש כהתבגרות, החיים שוברים את האדם, דווקא בשעה שהוא חווה את חוויית החירות. לאחר השבירה אף אם יתקנו אותו, הוא כבר לא ישוב להיות כשהיה.
אפשרות אחרת היא שמדובר באיזה שהוא אירוע טראומטי ספציפי שאירע לדוברת ושבר אותה.
ואילו על פי הפרשנות, הרואה בבובה הממוכנת סמל לכפייתיות של החברה ביחס לפרט, סמל לטשטוש האישיות האינדיבידואלית (האישית והפרטית) ניתן לראות בשיר את התחלת הקונפליקט בין האדם האינדיבידואליסט לבין החברה. הדוברת כאדם אינדיבידואלי ניסתה לנהוג על פי דרישות החברה אך לא הייתה מסוגלת לכך. היא חרגה מן המוסכמות, מן המסגרת פנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים אבל אז היא נשברה. הניסיון לחרוג מן המסגרת הוא ניסיון מועד לכישלון.
"ונפלתי אפיים ארצה" ביטוי המקובל במקרא בהקשר של התבטלות וכניעה בפני האלוהים. אולי מעיד הדבר על חוסר האונים של הדוברת להתמודד עם גורלה. (ארמז מקראי).
"נשברתי לשברים" חזרה פעמיים על השורש ש-ב-ר לשם הדגשה והעצמה. שברים הרבה חתיכות קטנות שקשה מאוד לאחות אותן.
אם כן לפנינו ציור מטפורי של בובה שנופלת, נשברת לשברים, וברור שמבחינתה של הדוברת אין מדובר פה על שבירה פיזית אלא על שבירה נפשית.
"וניסו לאחות את שברי ביד מיומנת" לא מצוין במפורש במי מדובר. מבחינה תחבירית יש פה שימוש בנושא סתמי, וזה מעיד על ריחוק "הם" רחוקים ונסתרים וסתמיים אבל "הם" בעלי הכוח, ו"הם" אלה שחורצים את גורלה.
נשים לב שהשיר פתוח לפרשנויות רבות כי כולו מעוצב בצורה מטפורית, וחוץ מהדוברת בשיר, הכותבת בגוף ראשון ומתארת חוויה רגשית שהיא חוותה אין בשיר אזכור מפורש מיהם המשתתפים האחרים החברה, המשפחה, עולם המבוגרים, עולם הגברים, "החיים" עצמם הכול אפשרי.
בית ב'
כלי יקר שנשבר ומדביקים אותו מאבד כל ערך. אדם שנשבר ואוחה מחודש לעולם לא ישוב להיות כשהיה.
עכשיו הדוברת היא כבר בובה מתוקנת, היא למדה את הלקח שלה, היא כבר לא מנסה לחרוג ממסלולה. כל מנהגה שקול וצייתני. אבל האירוניה היא שדווקא עכשיו, כשהיא כבר נוהגת על פי דרישות החברה ממנה, היא שקולה וצייתנית ואינה מנסה להתמרד עוד דווקא עכשיו היא בובה מסוג שני סוג ב', פגומה, חסרת ערך, והיא דומה לענף קטוע התלוי על בלימה. דימוי:"כמו זמורה חבולה אשר היא עוד אחוזה בקנוקנת" המשוררת עוברת מעולם הבובה לשימוש בדימוי מתחום הצומח לצורך המחשת הכאב החי שלה. (קנוקנת ענף דק מסתלסל שבו נאחזים צמחים מטפסים מסוימים על גדר וכו'.)
"זמורה חבולה" זמורה ענף. חבולה שנחבלה, שקיבלה מכה, שנשברה. אבל במקרא למלה "חבולה" משמעות נוספת ממושכנת, משועבדת (ארמז מקראי). כלומר הדוברת בשיר מרגישה את עצמה לא רק מוכה, אלא גם משועבדת. אין לה כבר חיים משל עצמה. היא איבדה את עצמאותה ואישיותה.
בית ג'
הבית פותח בתיאור הליכה לנשף וזה מעורר קונוטציה לסיפור סינדרלה (ארמז). אבל ההמשך הוא היפוכו של המוטיב. סינדרלה, הילדה המקופחת, הלכה לנשף המחולות, ובסופו של דבר ציפיותיה התגשמו, והיא זכתה לפיצוי על סבלה. ואילו פה הדוברת "זוכה" לאכזבה ומפח נפש. היא הלכה "לרקוד" אבל כלל לא הגיעה לנשף. שוב גורמים סתמיים, לא מפורשים, הניחו אותה בחברת חתולים וכלבים בעלי חיים אנטגוניסטיים (מנוגדים, עוינים זה לזה), שיש ביניהם מאבק, הם רודפים זה אחרי זה, יוצרים מהומה ודיסהרמוניה, ועוד בלילה סיטואציה מפחידה ולא נעימה, בעוד שהדוברת ציפתה להגיע לאור, לשמחה, לנשף מחולות. היא רואה בזה מעין עונש, אבל איננה מבינה על מה ולמה. הלא כל צעדיה היו מדודים וקצובים. כלומר היא נהגה כפי שציפו ממנה, הייתה "ילדה טובה" מדוע הענישו אותה? מדוע מנעו ממנה הנאה? מתוך הבית הזה עולה תחושה קשה של עוול, של קיפוח.
את עניין הכלבים והחתולים אפשר להבין בכמה צורות:
1. הכלבים והחתולים מסמלים דיסהרמוניה שקיימת בעולם, או בחברה האנושית של ימינו, שלוקה בשנאה ובמאבק.
2. אפשר לראות פה השלכה השלכה של מה שמתרחש בתוך נפשה פנימה: היא עצמה אינה יכולה ליהנות מנשף הריקודים, שכן היא קרועה ושסועה מבפנים, בה עצמה קיימים כוחות העוינים זה את זה ונלחמים זה בזה. אולי זהו המאבק בין הרצון לנהוג כפי שמצפים ממנה, להיות כמו כולם, ובין הצורך הקיים בה עדיין להיות אינדיבידואלית, להיות היא עצמה, יחידה ומיוחדת, אף על פי שכלפי חוץ היא נוהגת על פי המוסכמות , וכפי שמצפים ממנה לנהוג.
בית ד'
פה מופיע תיאורה החיצוני של הבובה, תיאור שמתאים בעצם גם לבובה הממוכנת מן ההתחלה, וגם לבובה המתוקנת. תיאור שתואם את מחשבותיו של הקורא בקוראו את המילה "בובה".
מבחינת עקרונות הסונטה היה התיאור הזה צריך להופיע בהתחלה, בבחינת תמונה ופירושה, כמקובל. ואילו פה הסדר הפוך. התמונה בסיום.
אפשר להסביר את השינוי כהגברת תחושת הקיפוח ואי הצדק שנעשה לה. על ידי תיאורה המושלם בסיום תיאור, ההולם את סטיריאוטיפ היופי הנשי הדוברת רוצה להביע את המחאה שלה ואת אי ההבנה למה שקורה לה: מדוע לא קיבלו אותי לנשף המחולות? אני הייתי יפה לא פחות מן הבובות האחרות, הכול אצלי התאים לציפיות של החברה ממני שער זהב, עיניים כחולות, שמלה פרחונית ויפה, כובע מקושט וכל זה מצטרף אל מה שנאמר בבית הקודם שכל מנהגה היה שקול וצייתני מדוע בכל זאת לא קיבלו אותי?
הסיום לכאורה שקט, אבל עולה ממנו זעקה: מדוע אני והחברה איננו מסוגלים לחיות במזיגה, בהרמוניה, למרות שאני כל-כך מנסה?
את כישלונה של הדוברת להתקבל על ידי החברה אפשר להבין בשני אופנים:
אשמת החברה: החברה המודרנית קרה, זרה ומתנכרת, והיא גם נוקמת ונוטרת. הדוברת לא התקבלה כאשר ניסתה לנהוג באופן עצמאי, אינדיבידואלי ולחרוג מן המוסכמות, מן המגבלות שהטילה עליה החברה. החברה שברה את רוחה העצמאית. הדוברת, בכמיהתה להיות מקובלת בחברה, נכנעה לה, חדלה להתמרד, ונהגה באופן שקול וצייתני. ואולם גם אז לא קיבלו אותה אם מתוך נקמנות, משום שמעולם לא סלחו לה על מרידתה משכבר הימים, ואם מתוך אכזריות לשמה. כביכול זהו גורלו של האדם באשר הוא אדם מה שלא יעשה, איך שלא ינהג הוא מועד לכישלון ולבדידות. ואולי אין המשוררת מתכוונת בשיר זה לדבר על גורלו של האדם באשר הוא אדם, אלא על גורלה הפרטי שלה: היא נועדה להיות דחויה, לא מקובלת, הן כשהיא חורגת ממוסכמות החברה, והן כשהיא הולכת בתלם. מה שלא תעשה הכול ללא הועיל.
כבר העלינו את האפשרות שמדובר בשיר בדרך בה נוהג עולם הגברים בנשים, ובקיפוחן בחברה, ועל כן אולי היא מדברת פה על קיפוחה של האישה באשר היא אישה: כל ניסיונותיה, כל מה שתעשה עולם הגברים ימשיך לקפח אותה.
אשמת הדוברת והניגודים שבנפשה פנימה
מצד אחד רצתה הדוברת להיות עצמאית, חופשית, ולעשות ככל העולה על רוחה. מצד אחר רצתה להשתלב, להיות מקובלת, להיות "כמו כולם". ייתכן שהניגוד בין שתי נקודות הקיצון האלה באישיותה של הדוברת יכול להסביר את כישלונה להשתלב בחברה. הדוברת רוצה להיות חופשייה, אינדיבידואלית, אבל רצון זה כרוך בהסתכנות מסוימת ובמחיר מסוים. יחד עם זאת היא רוצה להיות אישה, שיופיה משמש לה כרטיס ביקור חברתי, היא רוצה להיות מוגנת, לנהוג על פי המוסכמות כדי להשתייך, ולא להיות יוצאת דופן. שני הרצונות האלה מנוגדים מכדי שאפשר יהיה לממש את שניהם. הניגוד הפנימי הזה הוא שדן אותה מראש לפגיעה, לשבירה, להרגשת תסכול והחמצה.
אמצעים אומנותיים נוספים בשיר
פיסוק ותחביר: כל בית מסתיים בנקודה, ובכל זאת פותחים כל הבתים בו' החיבור וכמעט כל השורות בשיר פותחות בו' החיבור כדי לומר שכל המתואר בשיר הוא רצף של אירועים, שיש ביניהם המשכיות טבעית דבר הוביל לדבר.
אליטרציות: (חזרה על אותו עיצור [אות] או חזרה על אותה תנועה [ניקוד], או חזרה על שניהם יחד במילים סמוכות בתוך השורה. חזרו זו יוצרת אפקט צלילי, הפונה אל אוזנו של הקורא. ריבוי של אליטרציות כמו בשיר זה, מראה כי מילות השיר מצטרפות זו לזו אצל המשוררת למשפט קודם כל עפ"י השמיעה. המשוררת בעלת אוזן מוסיקלית, והיא קודם כל שומעת את מילות השיר שלה, עוד לפני שמעלה אותן על הכתב.
דוגמאות לאליטרציה בשיר:
בית ראשון: בובה ממוכנת: חזרה על התנועה קובוץ.
בית שני: שבתי להיות בובה מתוקנת חזרה על האותיות ת' וב' ועל התנועה קובוץ.
בית שלישי: מדודים וקצובים חזרה על התנועה שורוק.
בית רביעי: כובע, קש, קישוט חזרה על ש' וק' (כ' דגושה במילה כובענשמכת כמו האות ק').
אנאפורה: "אחר כך", גם כן יוצרת רצף עלילתי, שנשבר בסיום השיר. בהתאם למבנה הסונטה נשבר בעקבות תוכן השיר ובניית הרצף בשיר.
באותו הנושא: