על קצה צוק

ואז אתה יושב על קצה הצוק
נמצא שם לבד, רק אתה והרוח הנושבת בעורפך
תנועה קטנה והכל יגמר.
קל, פשוט ומהיר.
העיניים שלך כמו מצלמה, עושות זום אין לכיוון הסלעים המחודדים שהודפים את המים בקצב קבוע.
כול כולך מרוכז רק בדבר אחד, בקצה המחודד, אתה לא באמת רוצה את זה, אך לפתע זה נראה מפתה.
ואז אתה יוצא מהזום, כועס וזועם על עצמך
'איך בכלל העזתי לחשוב על זה' 'פשוט בן אדם אנוכי. זה מה שאני' אתה קם במהירות מקצה הצוק מנער את האבק ואיתו את המחשבות, מסתובב משם ומקווה לא לחזור.
אבל המחשבות, שלא כמו האבק, לא נעלמות בניעור קל.
הן עדיין ממשיכות להתרוצץ במוחך, להתיש אותך, להרוג אותך מבפנים.

מה דעתכם? אהבתם/הזדהתם?
אם יש לכם ביקורת אשמח לקבל