היי, איך הקטע? הכתיבה טובה?

כתבתי את זה כשהייתי בת 12 אגב אז הכתיבה שלי השתנתה והשתפרה מאוד מאז
שם הקטע: אני נזכר בך
הרבה דברים מזכירים לי אותך, יקירה.
לילות קרים וגשומים, שבהם אהבנו להתכרבל בסלון על שמיכת פוך ולצפות באיזה סרט מפחיד. ואת היית מתכדררת בתוך עצמך ומכסה את פנייך בשמיכה כשמגיע קטע מפחיד מידי, ולוחשת לי: "תחבק אותי, אני מפחדת." ואני הייתי מחבק אותך חזק-חזק, כמו שתמיד אהבת, ומניח נשיקות רכות על ראשך, כך תמיד עד שנרגעת.
גם האגם שבקצה הכפר מזכיר לי את הפיקניקים שנהגנו לערוך על גדותיו. איכשהו תמיד היינו מגיעים למלחמות אוכל, ואז היינו רצים לאגם והדגים הקטנים היו אוכלים את השאריות שירדו מהגוף. את זוכרת, אהובה?
החורשה מזכירה לי את הימים שהיית מגיעה לביתי בהכרזה ש"הולכים לעשות קמפינג!" והיינו מארגנים הכל במהירות, ובערבים מדליקים מדורה וצולים עליה מרשמלו ונקניקיות, ואני הייתי מביא את הגיטרה והיינו מנגנים ושרים עד הבוקר, ואת היית שרה עם קול הפעמונים שלך.
וגם ורדים.
ורדים צהובים.
אלה היו הפרחים האהובים עלייך, וכמעט כל יום הייתי נוסע לקצה השני של הכפר כדי לקנות לך זר.
עברו כמעט שנתיים, יקירתי. שנתיים שלמות. היית מאמינה שעבר כל כך הרבה זמן? לפעמים את פורחת מזכרוני לכמה רגעים, אך אל דאגה, את מיד חוזרת לשם.
כולם אומרים לי שאני צריך לשחרר. שהלכת. הלכת ללא שוב. אבל אני לא מסוגל, אהובתי. פשוט לא יכול.
אני מנסה להתנער מהזכרונות שרודפים אותי. אני לא רוצה לשכוח, חס וחלילה. אבל לא להיות רדוף על ידי רוחך כל הזמן.
ולפעמים אני מצליח. רק לכמה ימים.
ואז אני רואה זוג אוהבים צעירים שיושבים על שפת האגם בעיצומו של פיקניק.
או בלב החורשה, עושים קמפינג.
או אותו מביא לה זר של ורדים צהובים.
בדיוק כמונו, אהובה.
ואני נזכר בך.
אשמח לביקורת!